בין כורש ובלפור, הצהרת יוליאנוס הנשכחת


בשנת 538 לפנה"ס, כחמישים שנה לאחר חורבן בית ראשון, מצהיר כורש מלך בבל כי כל העמים תחת שלטונו רשאים לחזור לפולחן אלוהיהם בארצות מוצאם. הצהרה זו היתה הבסיס לשיבת ציון הראשונה ולקימום בית המקדש השני.

הגליל של כורש

כמעט 2500 שנה אחריו, בשנת 1917 מכריז הלורד בלפור, שר החוץ הבריטי בממשלת הוד מלכותו, כי ממשלתו "רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל". הצהרה זו היתה למעשה הכרה רשמית ראשונה בשאיפות הלאומיות של התנועה הציונית בדרכה להקמת מדינת ישראל ולשיבת ציון השנייה.
ובכן, מסתבר שבין שתי ההכרזות המוכרות, מצא לנכון מנהיג רב עוצמה נוסף, לצאת בהכרזת תמיכה גורפת בעם היהודי, שכמעט והביאה להקמתו של בית המקדש השלישי. אני מניח שרוב הקוראים, כמוני עד לא מכבר, לא שמעו על כך מעולם. מקווה שגיריתי את סקרנותכם.


לורד בלפור - האיש וההצהרה


רקע

סיפורינו מתרחש בשנים 362-3 לספירה. המרד הגדול (66-73 לספירה) ומרד בר כוכבא (132-135 לספירה) הם עדיין זיכרון טרי הן בקרב היהודים והן אצל הרומאים. העם היהודי נתפס בעיני הרומאים כעושה צרות סדרתי, מקור לאי שקט מתמשך ומרידות. ירושלים הפכה להיות עיר רומית (איליה קפיטולינה) האסורה בכניסת יהודים. בהר הבית הוקם מתחם מקודש (כנראה לא מקדש ממש) ליופיטר. הקיסר אספסינוס הטיל מס מיוחד על היהודים (Fiscus Judaicus). פרובינצית יהודה בוטלה ובמקומה הוקמה הפרובינציה סוריה פלסטינה (Syria Palestinae) על שם העם הפלישתי שנכחד (לידיעת שכננו). זאת במטרה לנתק את הזיקה בין העם היהודי לארצו.
העם היהודי ליקט השברים הפיזיים והרוחניים לאחר שתי התבוסות הנוראות שספג. בהעדרם של ירושלים והמקדש כמרכז הפולחן היהודי עסקו החכמים בקנוניזציה (תקנון, קיבוע והקפאת אוסף הטקסטים המוכר לנו כקדוש ובלתי ניתן לשינוי) של התנ"ך (כנראה בסמוך מאוד לחורבן) והמשנה (תחילת המאה השנייה – רבי יהודה הנשיא). בניגוד לדעה המקובלת, לא היתה הגליה מלאה של כל היהודים (אם כי אלפים רבים נמכרו לעבדות ברחבי האימפריה הרומית), ובארץ ישראל המשיך להתקיים יישוב יהודי משמעותי לצד תושבים הלניסטיים, שומרונים ואחרים. מוסד בית הכנסת (המכונה "מקדש מעט") הפך להיות מרכז של חיי הקהילה, והתפילות בו מילאו את מקום הקרבת הקורבנות. היהודים עסקו בחקלאות, מסחר ומלאכות זעירות.
השלטונות הרומים הקלו בהדרגה חלק מהגזרות שהוטלו בעקבות מרד בר-כוכבא, במטרה לשפר את היחסים עם היהודים ולשמר את השקט. היהודים הורשו לקיים בתי דין אזרחיים ופליליים, הנשיאות והסנהדרין חודשו והמועצות העירוניות בטבריה וציפורי חזרו לשליטה יהודית. הרומים אפילו העלימו עין מעולי רגל לירושלים, כל עוד לא השתהו בה יתר על המידה.
קהילות יהודיות גדולות התקימו עוד קודם למרידות בכל רחבי האימפריה: באלכסנדריה, רומא, אסיה הקטנה, בבל, קרתגו, סוריה, איבריה ויוון. העם היהודי היה גורם בעל השפעה לא מבוטלת סביב אגן הים התיכון.
גם האימפריה הרומית עברה תהפוכות ותמורות. מאבקי כוחות פנימיים ערערו את היציבות הפנימית. בשנת 284 חולקה האימפריה לשנים. חלק מזרחי (העשיר יותר) וחלק מערבי. בכל חלק שלטו שני שליטים, הבכיר כונה אוגוסטוס (הנעלה) וסגנו זכה לתואר קיסר. בכך נוסדה הטטררכיה (שלטון מרובע) הרומית שסימלה את תחילת התפוררותה של הקיסרות. כצפוי, עודף שליטים הוא מתכון לצרות שהופיעו בדמות מלחמות פנימיות מרובות משתתפים וחילופי גברי תדירים בהנהגה.
בשנת 324 הצליח קונסטנטינוס (הגדול) להשתלט על כל האימפריה ולשים קץ לטטררכיה.  קונסטנטינוס גילה אהדה רבה לדת הנוצרית ותרם רבות לביסוסה כדת השלטת באימפריה הרומית. הוא גם היה אדם מחושב עם חוש תזמון מזהיר, אשר דחה את הטבלתו לנצרות עד לרגע בו שכב על ערש דווי, ובכך זכה לחיים מאושרים יחד עם גאולת נצח.
בימי בנו שנקרא בשם חסר ההשראה קונסטנטיוס השני שוב נחלקה האימפריה לשניים, ואוחדה מחדש תחת שלטונו. הנצרות צברה יותר כוח כדת המדינה. גם קונסטנטיוס השני ניחן בחושים בריאים ובחר להיטבל לנצרות רק ערב מותו, ממחלת חום, לא לפני שהכריז על יוליאנוס כיורשו החוקי.

יוליאנוס "הכופר"

יוליאנוס היה מאמין אדוק בדת ההלניסטית. הוא ראה בשילוב של הנצרות בקיסרות הרומית אסון מדיני ושאף להחזיר את הפולחן האלילי היווני-רומי כדת המדינה. יוליאנוס פתח את המקדשים וחידש את הפולחן האלילי. מתוך רצון להימנע מעימות חזיתי עם הנוצרים, שהיוו כשליש מהאוכלוסיה הוא אימץ את מדיניות "הפרד ומשול". הוא הכריז על חופש דת מלא, ניסה לשכנע בעליונות הדת האלילית ובה בעת תמך ביהודים, אויביהם המושבעים של הנוצרים, כפי שנראה להלן. על כל אלה הוענק לו תואר הכבוד "הכופר", נקל לנחש  מידי מי.

מטבע עם דמותו של יוליאנוס


ההצהרה

ביולי 362, בדרכו מזרחה למלחמה בפרסים, פגש יוליאנוס ראשי קהילות יהודיות באנטיוכיה ושאל אותם בנוכחות שריו מדוע אינם מקריבים קרבנות לאלוהיהם. היהודים ענו שאינם יכולים להקריב כל עוד בית המקדש לא קיים. זו היתה למעשה "שאלה מוזמנת" מטעמו שאיפשרה לו לצאת בהכרזת תמיכה בעם היהודי ודתו. בין ההצהרות נאמר:

" אקומם בכל מרץ את היכל האל העליון" וכמו כן השביע את היהודים  " לחזור למולדתם ולהקים מחדש את המקדש ולחדש את השלטון כדרך אבותיהם"

יוליאנוס מבטיח חופש והגנה ליהודים בכל רחבי האימפריה. הוא הודיע על ביטול המיסים המיוחדים שהוטלו, מקצה כספים מאוצר המדינה וממנה את  אליפיוס מאנטיוכיה כראש פרויקט הקמת המקדש. לסיום הוא מבקש מהיהודים להתפלל בעבור שגשוג שלטונו והצלחתו במערכה עם הפרסים. השתלשלות האירועים מכאן הלאה מרמזת שהיהודים (כמו במלחמת לבנון השנייה) לא התפללו מספיק.
אגב, לאירועים הללו אין כל אזכור במקורות היהודים, דבר שעשוי לרמז על התנגדות הממסד הרבני לרעיון הקמת המקדש.

הפרויקט

בשורתו של יוליאנוס עוררה התלהבות עצומה בקהילות היהודיות בגולה ובארץ. כספים רבים נאספו, מיטב בעלי המלאכה גויסו ונאספו חומרי בניין. על הר הבית באחד הסטווים הוקם בית כנסת זמני (צעד מהפכני לכשעצמו).
העבודה החלה באביב 363. העובדים עסקו בפינוי האתר מההריסות הקודמות ובחפירת יסודות למבנה החדש. נשתמרו תיאורים של עבודה כה נלהבת עד כי אפילו נשים, שמכרו את תכשיטיהן למען המיזם, עסקו בפינוי ערמות עפר מהאתר. לא רק היהודים התרגשו מהמחזה, גם הקהילה האלילית-פגאנית הביעה תמיכה נמרצת בעבודות, פחות מאהבת היהודים ויותר מתוך המחשבה שקימום המקדש יפריך את נבואותיו של ישו ויציגו כמשיח שקר (על פי הברית החדשה, ישו נבא את חורבן הבית). באופן טבעי הקהילה הנוצרית בירושלים גילתה התלהבות פחותה מההתרחשות.


מפת ירושלים בעת עבודות ההקמה - מתוך אטלס כרטא

ל"ג בעומר של אותה שנה חל ב-18 במאי וסביר להניח שצוין באופן מיוחד לאור ההתרגשות מהקמת הבית שנראתה ממשית יותר מאי פעם.
ב-27 במאי, רעדה האדמה ברעש קשה במיוחד. חומרי הבניין שרוכזו בקימורים התת קרקעיים שתחת הסטיו הדרומי והמזרחי ("אורוות שלמה") התלקחו. נראה כי גזים שנצטברו בחללים הסגורים התפוצצו וגרמו להרג בקרב העובדים באתר. אחרים נקברו בהריסות (נשמעו גם טענות על הצתות מכוונות מצד הנוצרים). הממונים על המפעל הפסיקו אותן עד שישמעו על גורלו של הקיסר יוליאנוס וצבאו בחזית הפרסית.
ב-26 ביוני נהרג יוליאנוס מפגיעת חץ בשעת קרב עם פרשים פרסיים. דבר מותו נודע בארץ באוגוסט. יורשו הקיסר יוביאנוס, היה נוצרי, עובדה שסתמה את הגולל על המשך העבודות בהר הבית.

סוף דבר

תמה ולא נשלמה הקמת הבית השלישי. ב 1700 השנים שחלפו לא נעשו עוד ניסיונות מעשיים להקמה מחודשת של הבית. רוב הפוסקים הרבניים התנגדו להקמת המקדש לפני ביאת המשיח, אחת הפסיקות הבודדות איתה אני חי בשלום.

ומה אם?

קשה להשתחרר מן השאלה – ומה אם היה מוקם בית המקדש של יוליאנוס? ומה עם היהודים היו זוכים לאוטונומיה דתית ומדינית מסוג כלשהו כבר במאה הרביעית? האם היה נחרב בידי הכובש המוסלמי? האם היה פורח האיסלם בנוכחות פולחן יהודי פעיל? האם היה נחרב המקדש בידי הצלבנים במסעות הצלב שלהם? האם בכלל היו מתרחשים מסעי צלב? האם היו נחסכים מאיתנו חלק מהאסונות שפקדו את עמינו?
דומה שמכל השאלות ניתן לומר שקיימת סבירות טובה ש"מקדש יוליאנוס" היה נחרב באחד הימים. אם יש דבר שעמינו מצטיין בו הוא הכישרון לחרבן את הישגיו המדיניים.
בית המקדש של שלמה התקיים כארבע מאות שנה וחרב עקב חוסר תבונה מדינית של מלכי יהודה האחרונים (הצטיין במיוחד – צדקיהו), אשר התעקשו למרוד בבבל למרות שכל התנאים האובייקטיבים הראו שזה יגמר בבכי.
בית המקדש השני התקיים למעלה מחמש מאות שנה וחרב בסופו של המרד הגדול. ניתן להבין ואולי להצדיק את התבונה שעמדה מאחורי מעשה המרד אל מול הדיכוי והאכזריות הרומאית. מה שברור הוא שהרומאים לא רצו להרוס את המקדש וגילו רצון לשמר אותו.  הסיקריקים התעקשו לנהל מלחמה עד חורמה, גם בעת שהיה ברור שירושלים תיפול והקרב אבוד. הם המשיכו לטבוח בהתקף של זעם קנאי קדוש, ביהודים מבית וברומאים הצרים מבחוץ, עד לרגע האחרון, תוך שהם מטמאים את האתר הקדוש ביותר ליהודים. בסערת הטירוף איבד גם טיטוס שליטה על כוחותיו כאשר חייל רומי פשוט הצית בלפיד את ההיכל, בעוד הצדדים צופים בתדהמה במחזה הנורא.
המשותף לשני המקרים הוא שאיוולת מדינית או קנאות עיוורת מבית הביאו את החורבן להר הבית. גם כשעוד ניתן היה להימנע מהחורבן המוחלט העדיפו מנהיגי הדור להירשם בדפי ההיסטוריה כמי שהלכו עד לסף התהום ועוד צעד אחד מיותר מעבר לו.
מתבקשת גם השאלה העכשווית לגבי תבונתם המדינית של מנהיגנו הנוכחיים. האם ישכילו להבין את גודל השעה ולגלות תבונה מדינית ביחסינו האזוריים? האם ידעו לרתום את כל הגורמים הנדרשים לדיכוי הקנאות הדתית המתגברת בתוכנו? האם ידאגו ללא לאות לשלומו ורווחתו של העם בציון?


עשו לייק לדף הפייסבוק של אזוב הקיר ותקבלו עדכונים שוטפים וכתבי חידה 

תגובות

אביבה אמר/ה…
נכון שהתשובה ברורה לך?
כתבה מעולה. סקירה נפלאה.