רגע של אנגלית 1 - שני ברזים קטנים

שני ברזים קטנים:

קשה להחמיץ זאת. הכיורים האנגלים שונים מאחיהם בשאר העולם. במבט ראשון, הכל נראה שגרתי. אגן חרסינה לבן, חור ניקוז ופקק גומי משורשר בדסקית. אלא שבמקום שבו בני תרבות ממקמים ברז, משתרעת שממה קראמית חלקלה. העיניים מתרוצצות ימינה ושמאלה ומגלות זה מול זה, שני יריבים מלוכסני מבט. בפינה הימנית, מכוסה אגלי קור, ניצב ברזון המים הקרים. מולו, עטוי כיפת ארגמן, זועף ברזון הרותחין.

שני ברזים קטנים


הפניתי את השאלה לעמיתים בריטיים. התגובה הטיפוסית התאפיינה בדומייה מהורהרת שבסופה: "אף פעם לא חשבתי על זה", "הם היו שם תמיד","אינני מבין את השאלה". חיפוש אינטרנטי הוליד אינספור השערות, רובן סביב הצורך הבריאותי להפריד בין מי השתייה למי הרחצה. די ברור שמדובר בהבלים כי הברז היחיד ממנו שותים האנגלים מותקן בפאב ומופעל בידי מוזג מומחה.
מזה כמה שנים, בכל בוקר אני רוכן מעל הכיור האנגלי שלי לקראת חווית הגילוח היומית. בכל שחר עולות בראשי תהיות אודות הסיבות שמאחורי הסידור הסניטרי המוזר שלפני. בתום ארבע שנות שרעפים עמוקים אני שמח לבשר שיש בידי שלל הסברים לא קוהרנטיים העונים לחידה השרברבית האנגלוסקסית.
חשוב להכיר שהמים האנגלים מסופקים לצרכן בשתי מידות חום: סף קיפאון וקיטור רותח. אני די משוכנע שביתי מחובר לשני צינורות, האחד מוליך לאוקינוס הקרח הצפוני והשני אל ליבת כדור הארץ. עובדה זו הופכת משימה יום יומית כגילוח לאתגר אינטלקטואלי וטכני ממעלה ראשונה. תחילה אני פוקק את הכיור ויוצק רותחין משמאל. החדר נמלא אדים, הראייה מתערפלת ומייד אני נדרש לצוננין מימין. טבילת אצבע זהירה מורה לי שהגזמתי עם הקרים, ואני מוסיף קצת קיטור משמאל. טבילת אצבע, עוד חמים, עוד קרים, לא מספיק, יותר מדי. התער טרם עלה על פני אך המים בכיור גולשים בחדווה. אין ספק שזו מיומנות נרכשת. מאות שנים של עיסוק במלאכת הערבוב, יצרו מורשת מדעית מפוארת שתחילתה באלכימאים של ימי הביניים והמשכה בשורה ארוכה של מדענים ומהנדסים, שייסדו את תורת התרמודינאמיקה המודרנית. אני משוכנע שרוברט בויל (Boyle) הגה את החוק הקרוי על שמו מעל אגן רחצה מהביל. תומאס סייברי (Savery) בנה את מנוע הקיטור הראשון בהשראת האדים שעלו מכיורו וג'יימס ג'ול (Joule) מצא את הקשר בין עבודה מכאנית לחום רק אחרי שהגיע לגיל גילוח. הוא זכה בתהילת עולם וגידל זקן מפואר. 
בבקרים בהם תוקפת אותי העצלות, אני מנסה לעקוף את תהליך הערבוב הטרחני על ידי פתיחת שני הברזים בו זמנית תוך מעברים חדים בין הזרמים המנוגדים. שלוש נגיעות קצרות בזרם החם ואחת בקר, התזה לפנים, כוויה, שלוש נגיעות במים הקרים, כווית קור. קר, חם, חם, קר, אפס, אפס, אחת, אפס, אחת, אחת. אני מניח שגם אתם כבר מבינים שאלן טיורינג והמחשב הדיגיטלי שלו הם תוצר ישיר של המפלצת הדו ברזית. 
מימדיהם הליליפוטיים של ברזי הוד מלכותה משרתים גם מטרה פסיכולוגית חברתית. הזרבובית הקצרצרה שלהם מחייבת לשטוף את הסבון מהידיים תוך מגע רציף ובלתי אמצעי עם דופן הכיור. אותם רגעי ליטוף הדדי בין הידיים לכיור החלקלק מספקים צרכים קמאיים של חברה שלמה, פיצוי זוטא לסלידתם של הבריטים מכל מגע בין אישי.
הכיור הסטראופוני אם כן, אינו המצאה מטופשת כפי שלעיתים אנו נוטים לחשוב. הוא מהווה אנדרטה חיה למאות שנות מסורת מדעית וטכנולוגית, הוא מעורר פרצי יצירה נשגבים של הגוף והנפש. הוא גם מעניק רגעי ליטוף ענוגים אך קרים. הכיור כפול הברזים הוא בריטניה! אל נצור הפקק.


עיקבו אחרי והפיצו את הבשורה

תגובות

Unknown אמר/ה…
רגע, לא הסברת את המקור לשמירת נגיעה בין הברזים... אני כבר כמעט עשרים שנה פה ועדיין לא יודע מה הפתרון.
חגית אמר/ה…
רעיון הזוי כמו כל כך הרבה דברים נוספים אצלם... ��