עשה לך דיקטטור

לפני כשבועיים האזנתי לשיחה פודקאסטית של פרופסור פרנק דיקוטר, ראש החוג למדעי הרוח באוניברסיטת הונג-קונג. הוא התמחה בחקר דיקטטורים ודיקטטורות ובין השאר כתב ספר על הרעב של מאו. לאחרונה פירסם את הספר "איך להיות דיקטטור". 
חשבתי שיהיה מעניין לשתף אתכם בדברים המרתקים והמעט מטרידים. למעט עריכה והוספת כמה עובדות תומכות השארתי את הדברים כהוויתם.
אם תרצו להאזין לשיחה במלואה הקליקו כאן.



אודות הכוח

העיסוק בדיקטטורה הוא בעיקרו מחקר אודות הכוח. כיצד משיגים אותו, איך נאחזים בו וכמובן כיצד מרחיבים את גבולות השפעותו. לרשות הדיקטטור עומדים שני כלים עקריים:
השלטת פחד: משטרה חשאית, מחנות (כליאה/חינוך/ריכוז/עבודה). הדפיקה בדלת באמצע הלילה.  
בניית תדמית: פולחן אישיות. בניית תדמית של אדם נעלה הגוררת בהמשך גילויי הערצה פומביים, בינהם הכרה בגאוניותו של המנהיג, זימרור סיסמאות אודותיו ובכי קורע לב בעת הליכתו לעולם שכולו טוב.

על בסיס הפחד והתדמית בונה הדיקטטור את הארגון החשוב ביותר שלו, מעגל התומכים המקורבים לו.

חוג המקורבים

קבוצת אנשים זו מוכוונת ועסוקה רוב זמנה בפולחן אישיותו של המנהיג. הוא מצידו, עם אחיזתו בכוח, יגלה נטייה לדבר רבות על "הסכין בגב". זו שהייתה וזו שעתידה אולי לבוא. רעיון הבגידה האפשרית ירחף מעל תמידית, בעיקר מעל ראשי בעלי הברית והמקורבים.
לפיכך, המנהיג יכריח את מקורביו להכריז בפומבי על נאמנותם אליו ולהעתיר עליו שפע שבחים לאוזני כל. בכך הופכים כולם לשקרנים. אם כולם משקרים, קשה מאוד לדעת מי חושב מה, קשה לרקום בריתות נאמנות על מנת לארגן הפיכה כנגד המנהיג העליון. 
השילטון הדיקטטורי הוא אומנות התמרון והמניפולציה של אנשים. 

הטכנולוגיה מסייעת

נקל להבין כיצד האינטרנט ורשתות חברתיות מאפשרות בניית תדמית והפצת מסרים מניפולטיביים להמונים, אך גם חלוצי הדיקטטורה זיהו את תקשורת ההמונים ככלי שרת. היטלר תירגל ארוכות את כישורי הנאום שלו מול המראה. דבריו שודרו בכל רחבי הרייך מעל גבי עמודי רדיו ציבוריים שהוקמו בערים ובפריפריה. יומנים מצולמים של נאומיו הוקרנו בכל בתי הקולנוע. השלטון הנאצי עודד ייצור המוני של מכשירי רדיו זולים (שהתקשו לקלוט תחנות זרות) שהפיצו את תעמולת המשטר לכל.
גם מוסוליני באיטליה הקפיד שרמקולים יותקנו בכל כיכר וקרן רחוב בכל עיירה נידחת, על מנת שההמונים יוכלו לשמוע את דבריו באופן צלול ונהיר.

דיקטטורים חיים בפחד

מרגע שאחז במושכות הכוח, פחד אוחז בשליט. הוא מביט תדירות לאחוריו בחיפוש אחר הבוגדים בו. הוא הופך כפייתי בכל הקשור לנאמנות אליו, מקיף עצמו בחבורת חנפנים ושקרנים. מכיוון שאינו יכול לבטוח באיש, הוא לא מתיר לאחרים לקבל ההחלטות. שיגרת חייו נעה בין פראנויה מוחלטת ("כולם בוגדים") לבין קבלת החלטות כבדות משקל המשפיעות על חייהם של מיליונים. כך קיבל מאו דזה דונג את ההחלטה על "הקפיצה הגדולה קדימה" ב-1958 בניגוד לעצת סובביו או כל היגיון סביר, קפיצה שהובילה למותם ברעב של מיליוני אזרחים סיניים.

הצורך בשליטה

כפי שהבנו לעיל, יש לידידנו הדיקטטור נטייה לחשוד באחרים. נטייה זו מולידה צורך גובר והולך להגביר את השליטה המוחלטת בכל, לצד חריצות ונכוכות לעבודה קשה וממושכת.
מוסוליני בילה חצי מזמנו בטיפוח תדמיתו כשליט כל יכול של איטליה. את שארית הזמן בילה בניהול חצי תריסר משרדי ממשלה, בינהם ראש הממשלה והדוצ'ה של הפאשיזם, השר לעניני פנים, השר לעניני חוץ, שר המלחמה, שר הימייה ושר האוויריה. בזמן הפנוי שנותר לו הוא התערב בעיצוב הגראפי של מגאזין נשים נפוץ ושינה את צבעו מחום לוורוד.
סטאלין לעומתו פיתח תדמית מרוחקת משהו, מיעט להופיע ברדיו אך עסק בהתמדה בטיפוח פולחן האישיות סביבו. הוא ערך בכפייתיות עיתונים, בדק תמלול של כל נאום שנישא, כל תמונה שלו שהודפסה.

מכנה משותף

למרות, ששליטים דיקטטורים שונים זה מזה ניתן להצביע על כמה תכונות משותפות המאפינות אותם. ראשית, הם לרוב יותר נחושים מיריביהם. שנית, הם חסרי רחמים וחפים מכל אמפתיה לבני אנוש. מוטלת עליהם החובה לקבל החלטות הרות גורל בעצמם, החלטות שלעיתים מובילות לתוצאות קשות ועולות בחייהם של רבים, אויבים וידידים כאחד. רגשות אשם ונדודי שינה אינן תכונות מאפיינות של דיקטטורים. 

העלייה לגדולה

ככלל דיקטטורים עולים בדרכים שונות זה מזה. סטאלין ירש את המשרה מלנין אשר דאג לטיהורים ולהקמת מוסדות הטרור המדינתיים (מה שלא יעצור את סטאלין מטיהורים עצומים ושכלול השרותים החשאיים באמצעות נאמנו ברייה).
היטלר מונה לקנצלר דרך סדרה של מהלכים ותמרונים פוליטיים. הוא מעולם לא זכה ברוב בבחירות.
ומוסוליני צעד על רומא במפגן כוח שנופח מעבר לכל פרופורציה, ששיכנע את הממשלה להתפטר ואת המלך למנותו לראש הממשלה. 
המשותף לרוב הדיקטטורים הוא עלייה על רקע של חברה אזרחית מוחלשת. רוסיה שלאחר המהפיכה, רפובליקת ווימר הגרמנית, סין שסועת המלחמה, האיטי המתפוררת טרום דובלייה וכיוב'. 

מי היה הראשון?

מלכים אינם דיקטטורים. המהפיכה הצרפתית ב-1789 שמה קץ לתפישה המקובלת באירופה שהזכות לשלוט נובעת מזכויות שמימיות שהוענקו למלך ועוברות בירושת דם. במקום זאת נתקבלה הגישה שהזכות לשלוט הוענקה לעם ובאה לידי ביטוי באמצעות בחירות ויסוד מדינה בה הרשויות מופרדות זו מזו. כמובן הדיקטטורים המודרנים שהופיעו בהמשך דגלו בגישה מעט שונה: ריכוז כל מקורות הכוח בידיהם אך חשובה לא פחות היא יצירת האשלייה של תמיכה עממית רחבה ומכאן פולחן האישיות הכמו-דתי שנלווה אליהם.
הראשון בעידן המודרני שעונה להגדרת דיקטטור הוא נפולאון ה-3. הוא אמנם נבחר ברוב מוחץ כנשיא צרפת (הרפובליקה ה-2), אך נקלע למשבר חוקתי מול הפרלמנט המפולג, כשניסה לשנות את חוק הבחירות לטובתו לקראת כהונה נוספת. בסופו של עניין חולל הפיכה וריכז בידיו את כל סמכויות השלטון.
הדיקטטור "האמיתי" הראשון היה מוסוליני. הוא רכב על גב מכונת תעמולה משומנת והיווה השראה להיטלר בתחילת דרכו. למוסוליני לא הייתה תכנית מגובשת מלבד פרגמטיזם והנכונות להתאמה לתנאים המשתנים. הוא החל כסוציאליסט וסיים כפאשיסט. הוא מעולם לא נתן לרעיונות ואידיאלים להכתיב או להגביל את דרכו. הוא גילה אינטואיציה וחושים מחודדים, או כפי שהעיד על עצמו, הגיב לסיטואציות בהתאם להתפתחותן.
מעל לכל היה פרגמטי, ממוקד בנאמנות לאדם אחד, הוא עצמו. 

מילה טובה

אי אפשר לסיים בלי לומר מילה טובה. חייב להיות דבר מה מעורר הערכה בדמותו של דיקטטור.
ניתן בהחלט לומר שהדיקקטור מאוד מיומן ומוכשר במה שהוא עושה. אחרי הכל קשה לנהל את כל הקורה במדינה תוך חשש מתמיד מכולם.
זו עבודה מפרכת.

תגובות

Unknown אמר/ה…
היי האמריקאים עשו את זה לפני הצרפתים