הפעם נעסוק בגבר המודר הראשון בתנ"ך, בענווה וגאווה קדומה.
אנו מצטרפים לסיפור בעיצומה של התנחלות שבטי ישראל בכנען. דעתם של תושבי הארץ אינה נוחה מהאורחים הלא קרואים שהחלו מקימים בינותם כפרים, נוטעים כרמים וזורעים שדות. עד מהרה, כנהוג במקומותינו, העניין עובר לפסים אלימים. לסיפור תבנית קבועה: בני ישראל עושים את הרע בעיני ה', הוא בתגובה משעבד אותם ביד אחד ממלכי הסביבה, הם מתחרטים וזועקים לעזרה, הוא מקים מנהיג (שופט) שגואל אותם, הם עולצים שמחים ושבים לעשות את הרע בעיני ה'.
לפני שנתחיל בספור, טורח מחבר ספר יהושע לתת לנו סקירת רקע מדיני-צבאי.יבין מלך חצור אשר משעבד את בני ישראל. ליבין שר צבא בשם סיסרא המחזיק בנשק אסטרטגי מבהיל – 900 רכב ברזל:
א וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וְאֵהוּד, מֵת. ב וַיִּמְכְּרֵם יְהוָה, בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן, אֲשֶׁר מָלַךְ, בְּחָצוֹר; וְשַׂר-צְבָאוֹ, סִיסְרָא, וְהוּא יוֹשֵׁב, בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם. ג וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה: כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב-בַּרְזֶל, לוֹ, וְהוּא לָחַץ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה, עֶשְׂרִים שָׁנָה.
וכעת לסיפורינו, המתחיל בדרום השומרון, בנחלת שבט בנימין (הר אפרים הוא מונח גיאוגרפי החורג מתיאור נחלת שבט אפרים, הרמה ובית אל שכנו בנחלת בנימין - ראו מפה). עם ישראל מונהג רחמנא ליצלן בידי אשה. לא סתם אשה, אלא נביאה (רק אברהם, משה, אהרון ומרים זכו לתואר הזה לפניה).
ד וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה, אֵשֶׁת לַפִּידוֹת--הִיא שֹׁפְטָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, בָּעֵת הַהִיא.
ה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת-תֹּמֶר דְּבוֹרָה, בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית-אֵל--בְּהַר אֶפְרָיִם; וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַמִּשְׁפָּט.
העברית התנ"כית מצליחה לתמצת מידע רב במשפט אחד. ראשית מתוארת לשכתה הצנועה של כבוד השופטת, תחת עץ התומר. ללא מזכירות, יועצים, כורסאות פאר וחדרים מרווחים. איזה תומר? תומר דבורה כמובן, הרי כולם מכירים. שנית, ליתר ביטחון ניתנות גם הוראות הגעה – "בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים, כשתגיע תשאל ויכוונו אותך לתומר". במובלע אנו למדים על פרסומה והיותה מקור סמכות ומנהיגות עבור בני ישראל העולים אליה לעשות משפט בעניינם.
 |
| קבלת קהל בלשכה |
 |
| נחלות השבטים |
ו וַתִּשְׁלַח, וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם, מִקֶּדֶשׁ, נַפְתָּלִי;
תחום שיפוטה של דבורה מגיע הרבה מעבר לנחלת שבטה. הרמה ובית אל הן בנחלת בנימין, באיזור רמאללה של ימינו. מבט קצר באטלס המקראי מלמד שקדש נפתלי נמצאת במזרח בקעת יבנאל ליד הכנרת (יש הממקמים אותה בעמק החולה). במונחי הימים ההם, מרחק גדול מאוד, העובר דרך נחלות אפרים, מנשה, יששכר ונפתלי. היא מזמנת אליה את ברק בן אבינועם, כנראה מנהיג מקומי משבט נפתלי. ראו זה פלא, הבחור מתייצב בדום מתוח בעוד היא מקריאה לו את פקודת הקרב שקיבלה מהפיקוד העליון:
וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל, לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר, וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ, מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן. ז וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן, אֶת-סִיסְרָא שַׂר-צְבָא יָבִין, וְאֶת-רִכְבּוֹ, וְאֶת-הֲמוֹנוֹ; וּנְתַתִּיהוּ, בְּיָדֶךָ.
"ברק בן אבינועם" אולי נשמע לאוזנינו המודרניות כשמו של לוחם סיירת מצולק או טייס קרב מסוקס. לתדהמתנו, המטכ"ליסט מבקעת יבנאל מפגין רפיסות ופחדנות. ללא שמץ בושה עונה לה הטייס הגלילי:
ח וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק, אִם-תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי; וְאִם-לֹא תֵלְכִי עִמִּי, לֹא אֵלֵךְ.
כולכם יכולים לדמיין את מבטה מלא הבוז של דבורה העונה לו:
ט וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ, אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ--כִּי בְיַד-אִשָּׁה, יִמְכֹּר יְהוָה אֶת-סִיסְרָא; וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם-בָּרָק, קֶדְשָׁה.
דבורה נוקטת צעד של מנהיגות אמיתית ויוצאת עם ברק אל המלחמה. היא גם טורחת, נדמה לי שבהנאה גלויה, לומר לו שבפחדנותו, הדיר עצמו מהיכל התהילה של גיבורי התנ"ך. תחת הרוח הפמיניסטית המנשבת בפרק זה מודיעה דבורה ללוחם הסיירת שלה כי לא יזכה ללכוד את שר צבא האויב. אם לא די בכך, ה' צבאות, בהומור סרקאסטי אופייני ימכור אותו בידי אשה, לא פחות. אגב, מאוד מפתה לשנות את הפיסוק של פסוק ט' ולשכתבו: "ותאמר הלוך אלך עמך אפס, כי לא תהיה תפארתך..." וגו'.
בדומה לברק הנוכחי,נראה שבן אבינועם ניחן בעור של פיל אפריקאי מפותח. אין דרך אחרת להסביר את יכולתו להמשיך לפקד ולהוביל את שבטי נפתלי וזבולון לניצחון האדיר, למרות ההשפלות שספג מכבוד השופטת.
י וַיַּזְעֵק בָּרָק אֶת-זְבוּלֻן וְאֶת-נַפְתָּלִי, קֶדְשָׁה, וַיַּעַל בְּרַגְלָיו, עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ; וַתַּעַל עִמּוֹ, דְּבוֹרָה...
למי ששכח, טורח הכותב להזכיר שוב שדבורה עלתה איתו (הכותב מקורב לכבוד השופטת?)
יג וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת-כָּל-רִכְבּוֹ, תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל, וְאֶת-כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר אִתּוֹ--מֵחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם, אֶל-נַחַל קִישׁוֹן... יד וַתֹּאמֶר דְּבֹרָה אֶל-בָּרָק קוּם, כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֶת-סִיסְרָא בְּיָדֶךָ--הֲלֹא יְהוָה, יָצָא לְפָנֶיךָ; טו וַיָּהָם יְהוָה אֶת-סִיסְרָא וְאֶת-כָּל-הָרֶכֶב וְאֶת-כָּל-הַמַּחֲנֶה, לְפִי-חֶרֶב--לִפְנֵי בָרָק; וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה, וַיָּנָס בְּרַגְלָיו... אֶל-אֹהֶל יָעֵל, אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי: כִּי שָׁלוֹם, בֵּין יָבִין מֶלֶךְ-חָצוֹר, וּבֵין, בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי.
צבאו הובס אך סיסרא מצליח לברוח רגלית אל מאהל שבט הקינים, אי שם בעמק יזרעאל. לרוע מזלו חבר יצא לסידורים ואת פניו מקבלת אשתו, יעל, העומדת להתגלות כפאם פטאל המסוכנת ביותר בתולדות המקרא.
יח וַתֵּצֵא יָעֵל, לִקְרַאת סִיסְרָא, וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי, אַל-תִּירָא; וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה, וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה. יט וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי-נָא מְעַט-מַיִם, כִּי צָמֵאתִי; וַתִּפְתַּח אֶת-נֹאוד הֶחָלָב, וַתַּשְׁקֵהוּ--וַתְּכַסֵּהוּ...
כוס חלב חם נודעת כמתכון לשינה ערבה, במיוחד לאחר יום קרב ממושך.
כא וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת-חֶבֶר אֶת-יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת-הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ, וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט, וַתִּתְקַע אֶת-הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ, וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ; וְהוּא-נִרְדָּם וַיָּעַף, וַיָּמֹת.
 |
| זהירות על האצבעות |
שימוש יצירתי בפטיש ויתד ללא ספק. שילוב של קור רוח, אומץ ואכזריות. מעשה ההרג מתואר בפרוטרוט ומסיח את תשומת ליבנו משאלת המניע. מה הניע את יעל לבצע סיכול ממוקד בשר הצבא של יבין שעליו נאמר בפירוש שהיה ביחסי שלום עם הקינים. מעולם לא הצלחתי לרדת לחקר התעלומה. יעל, בכל אופן, זכתה לתהילת עולם וזה לכשעצמו מניע מספק עבור רובנו.
עתה בשלו התנאים להשלמת השפלתו של ברק. נבואתה של דבורה מתגשמת במלואה. ברק לא יזכה בתהילה על לכידתו של מצביא האויב. בסערת המרדף הוא מגיע למאהל הקינים, מיוזע ומתנשף. הוא יודע שהוא מנהל מרדף לא רק אחר סיסרא אלא אחר מקומו בדפי ההיסטוריה. נקל לדמיין את מבטו המובס נוכח זחיחות הדעת של יעל. "אני יודעת את מי אתה מחפש ונחש מה, אני יכולה לספר לך בדיוק מה עבר במוחו ברגעיו האחרונים"
כב וְהִנֵּה בָרָק, רֹדֵף אֶת-סִיסְרָא, וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ, וַתֹּאמֶר לוֹ לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אַתָּה מְבַקֵּשׁ; וַיָּבֹא אֵלֶיהָ--וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת, וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ.
 |
| לארוז לך אותו? |
לאחר שהדרנו את גיבורנו מתהילתו, ושמענו על ענוותה של דבורה וגבורתן של נשות התקופה הגיע הזמן גם לשורר. דבורה פוצחת בשירה ולמרבה הפלא איש לא מוחה ואין פוצה פה על שירת הנשים. 31 פסוקים של שיר הלל לאלוהיה, ליעל, לברק (נו הרי גם הוא היה שם) ולמרבה ההפתעה גם לעצמה "עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל".
קצרה היריעה מלעסוק בה כעת, אך חשוב לציין שרוב חוקרי המקרא מעריכים שזוהי השירה הקדומה ביותר ששרדה בשפה העברית. עשו לעצמכם טובה, פתחו את ספר שופטים בפרק ה' וגלו מחדש את אחד הטקסטים הנפלאים יותר בשפתנו.
למעלה משלושת אלפי שנים מפרידים בינינו לבין תקופת השופטים. דומה שרחקנו ממנה עד מאוד. אורחות החיים של היהודים הדתיים, בפרט החרדים, מתנהלות על פי התורה שבעל פה – משנה וגמרא – בעוד התנ"ך מתגמד לו עד כדי התעלמות. אילו טרחו לקרוא קצת יותר בספר הספרים, היו מגלים שאבותינו חיו חיים סבלניים יותר מאיתנו. אשה יכלה להנהיג את האומה בשלום ובמלחמה, היא יכלה לפצוח בשיר בפומבי כאוות נפשה מבלי שהגברים המקיפים אותה ימצאו בכך עילה לחרמנות בלתי נשלטת. יתר על כן אבותינו דאגו לשמר את אותה שירה מתוך הבנה של חשיבותה ההיסטורית והתרבותית. סביר להניח ששירת דבורה עברה מדור לדור בעל פה במשך מאות שנים עד שהועלתה על הכתב ונכנסה לקנון העברי בתקופת הבית הראשון.
לסיום, אם מצאתם עניין בסיפור, אני ממליץ בחום רב על ספרו של הארכיאולוג אדם זרטל – "סודו של סיסרא". הספר שוטח באופן די משכנע את השערתו של זרטל לגבי מוצאו של סיסרא מהאי סרדיניה וקושר אותו להגירה של "גויי הים" לחופי ארץ ישראל. זרטל לוקח את הקורא למסע היסטורי מרתק בעיר "חרושת גויים" (בואדי ערה), אל אתר הקרב בין ברק לסיסרא, ואל בין שורות שירת דבורה כפי שמעולם לא קראתם אותה. http://www.adamzertal.co.il/
קוראים יקרים. תגובותיכם תתקבלנה בשמחה. אשתדל גם לענות באופן פרטני.
עשו לייק לדף הפייסבוק של אזוב הקיר ותקבלו עדכונים שוטפים וכתבי חידה
 |
| מבט ממגידו לעמק יזרעאל - זירת הקרב |
תגובות
הוסף רשומת תגובה