אודות הריצה – חוויות ותובנות של אתלט עגלגל

1.      אני כאן בגלל אשתי

מזה למעלה משנתיים אני רץ באופן סדיר פחות או יותר. אשתי היקרה, בהחלטה חדורת מוטיבציה ראויה להערצה, מהסוג שרק נשים מסוגלות להן, החלה להשתתף בריצות הלילה של נייק. בתחילה מלאתי את חלקי בכך שהמתנתי סמוך לקו הסיום בסנדלים וכרס, עם פחית קולה קרה עבורה וקריאות עידוד עבורי. בפעם השנייה אף הגדלתי עשות ורצתי לצידה את כל מאת המטרים האחרונים. נוכח השער של קו הסיום, נרגש מהמעמד, מצאתי את עצמי ברגע של חולשת דעת, מכריז שבשנה הבאה ארוץ איתה. באותו רגע לא הבנתי שנרצעה אוזני אל מזוזת שער הסיום והפכתי לעבד של אדוני הלב-ריאה.

מאז חלפו תחת נעלי מספר אירועי 10 ק"מ ובשבוע שעבר לתדהמתי ותדהמת הסביבה, סיימתי בחיים את ריצת חצי המרתון הראשונה בחיי. מצאתי לנכון לשתף את הקוראים התמימים בכמה מחוויותי, תובנותי ובעיקר לשבור כמה מיתוסים נפוצים אודות הריצה.

2. ריצה טובה לבריאות

נושא השיחה השני בחשיבותו בקרב רצים (מייד אחרי "כמה רצת?" המתחייב) הינו מגוון לא יאמן של מכאובים ומחושים הפוקדים אותם. המתחילים ידברו על כיווצי שרירים, שפשפות וכאבים בצד. המתקדמים יתגאו בנקעים, בקעים, פריקות, שברים, גידים דלוקים, ברכיים פקות, סחוסים שחוקים, דיסקים פרוצים (גם במחשב). מופרעים אמיתיים ידונו בארתרוסקופיות, שרירי סובך ואי שליטה בסוגרים. המאזין לשיחה כזו יכול בקלות לטעות ולחשוב שנקלע לסניף זמנהוף של קופת חולים בבוקר יום א'. הלזאת נקרא בריאות? מאידך, במדינה בה ליצמן עומד בראש המערכת, הדברים נשמעים קצת פחות מופרכים.

3. ריצה מסייעת בהפחתת משקל

נכון, איני רץ הרבה, אבל הדעת נותנת ששלוש ריצות שבועיות יתנו אותות כלשהם על משקל גופי. ובכן למרבה הצער, משקל גופי נותר יציב כסלע איתן (תרתי משמע). גם החלפת משקל האמבטיה שלי לדגם מתקדם בעל דיוקים תת אטומים לא שנתה את התוצאה, כמעט.

לאחרונה הסתמן שינוי מגמה מובהק. לקראת ריצת חצי המרתון הגברתי את קצב האימונים ואת משכם. העלתי את קצב שריפת הקלוריות בעשרות אחוזים. סהדי במרומים שבחודש האחרון העליתי קילוגרם שלם נוסף!!! אשתי היקרה טוענת בתוקף שמדובר בשרירים אלא שלהבדיל מאשתי התומכת, מראת האמבטיה שלנו חסרת פניות לחלוטין.

4. מתכרים להנאה שבריצה

כמעט מכל רץ נקבל תשובה זהה לשאלת הסבל הכרוך בריצה. על פני כל אתלט מתחיל יתפשט קודם חיוך מלא סיפוק, אחריו רגע של שקט מהורהר מלווה באנחת עונג ממושכת:

"אהההה, ריצה. אני כבר לא יכול בלעדיה. בהתחלה זה היה סבל נוראי, אך משלב מסוים הוא התחלף בעונג עילאי, ממש התמכרות. כיום, אם אינני רץ במשך יומיים רצופים אני מרגיש סבל, כמיהה, קריז ממש".  

ועכשיו מגיע הסבר מדעי:

"הגוף מפריש אנדורפינים הגורמים לתחושות אורגזמיות עילאיות עד כדי התמכרות פיזית"

אחרי למעלה משנתיים של ריצה אני תוהה, קצת מודאג, לאן נעלמו  האנדורפינים שלי? מתי גם אצלי הם יתפשטו במחזור הדם ויביאו איתן חוויות מיסטיות טרנסנדנטליות?  איך ייתכן שאני מסוגל לשבת שבועות רצופים בכורסא מבלי להתאמן וגופי העלוב אינו מוחה וגורר אותי בכוחות נעלמים מן האח המבוערת אל הקור והגשם שבחוץ? מה לא בסדר איתי דוקטור?

5. ריצה היא ספורט עממי וזול.

ריצה. כמה פשוט. ילבש לו אדם כמה סמרטוטים ישנים שיהיו נכונים לספוג את זיעתו עתירת הפרומונים, ינעל נעלי ריצה סבירות, יצא את פתח ביתו, ירוץ ברחובות הכרך ובשדות המקיפים אותו, ישוב לביתו, יתקלח וינוח. אם זו התמונה שעוברת בראשכם, כפי שעלתה במוחי התמים, טעות מרה ויקרה בידכם. שהרי איך ניתן לרוץ ללא נעלי ריצה בעלות אחיזה אנטומית, שיכוך מונוטוני, תמיכה איזומטרית, עם סוליה פירוליטית שפותחה ע"י נאסא (שהרי ידוע לכל דרדק שאת רוב זמנם בחלל מבלים האסטרונאוטים בריצה על טבעות שבתאי).  

הצטייד לו האצן המתחיל בנעליים (בד"כ בצבעים פלורוצנטיים עזים – לאלוהים פתרונים), ירצה לצאת לרוץ ומייד יתקל במומחה שיעצור בעדו.

"האלו עצור! איך תדע לרוץ ללא סיוע לוויני (שוב נאסא)? ומהו הדופק המירבי שלך? כמה קלוריות שרפת? איך תנתח סטטיסטית את היסטורית האימונים?"

"אני רק רציתי לרוץ קצת.."

"אתה יכול להרוג את עצמך ככה. זה עסק רציני ומדעי. בבריאות לא חוסכים"

"אבל זאטופק וסבא שלי הצליחו עם סטופר ונעלי המגפר"

"אלו היו זמנים אחרים, ואל תשכח חגורת שתייה, פאוץ' לטלפון ובגדי ריצה ראויים"

מן הראוי להתעמק בסוגיית בגדי הריצה. "280 ₪ לחולצת ריצה ארוכה?" נדהמתי למול הזבן בחנות הספורט. "אדוני זה בד חלל (כבר הזכרנו את נאסא?) והוא נושם" השיב לי במבט מתנשא.

ובכן דעו לכם יקירי, שבעוד ריאותי נאבקות בעליות לדלות כל טיפת חמצן אפשרית בנשימות חורקניות, החולצה הדקיקה שעל גבי נושמת לה ללא כל קשיים מיוחדים, בזכות נאסא.

ועוד אשוב אליה בהמשך.

6.     מה אני עושה כשאני רץ?

ריצה היא עניין חדגוני ומשעמם. רוב הרצים משתמשים בנגני מוזיקה אשר מנעימים את זמנם וממריצים אותם לאורך האימון. כאן אנו מגיעים לאחת השריטות העמוקות שלי. אני שונא לרוץ עם מוזיקה. אני זקוק למישהו שיסיח את דעתי מגלי האנדורפינים המציפים את דמי. הפתרון שמצאתי היה האזנה לספרים מוקלטים והרצאות. קולם המרגיע של הקריינים הרהוטים נושא אותי למשך רוב זמן האימון והופך אותו משעת קריעה לשעת קריאה.

חשוב לבחור את חומר ההאזנה בקפידה. כך התכוננתי לריצת תל-אביב הקודמת עם פרופסור לורנס שיפמן ומגילות ים המלח והרגלי ההיגיינה של האיסיים. ריצת נייקי האחרונה היתה בסימן מסעות הצלב (אנטוני ברידג' – 16 פרקים). רעבתי עם הצלבנים בעת המצור על אנטיוכיה, דמעתי אל מול חומות ירושלים וקרסתי בקרנות חיטין.

בחירה מעניינת (יש יאמרו, בצדק, מופרעת) היתה תוכנית הלימודים לקראת חצי המרתון האחרון. "עלייתו של הרייך השלישי" מאת ריצ'רד אוואנס. 33 פרקים של ניתוחים סוציו-אקונומים, אסיפות המונים, אלימות ואידיאולוגיה גזענית עשו את שלהם.  אין כמו שמות בכירי המפלגה הנאצית בכדי לגרום לבן הדור השלישי לפרוץ בריצת מנוסה. לעולם לא אשכח כיצד ויכוח אידאולוגי בין היטלר וגבלס בשאלת היהודים גרם לי לרוץ חמישה קילומטרים מעבר למתוכנן ואל מחוץ לשכונת מגורי. 

     7. מה אני אוכל כשאני רץ?

אחת התגליות שהפתיעו ושימחו אותי הוא הצורך לאכול ולשתות לפני, בזמן ואחרי הריצה.  כמובן שטהרני הספורט הקלוויניסטים יעשו כל מאמץ לשלול גם הנאת מעט זו, באמצעות קביעת חוקי תזונה מתמטיים. להלן מדגם מייצג:

32 דקות לפני הריצה כוס קפה שחור ובננה חצי רקובה

16 דקות לפני, שני תמרים. אם רוצים להתפרע, שלושה.

במהלך הריצה שתייה מרובה, תמרים, משקאות איזוטריים (או שמא איזוטוניים?), ג'ל אנרגיה כל 8 ק"מ. ההקאה אסורה.

לאחר הריצה ישנו חלון זמן בן 47 דקות להתאוששות, בו חייבים לצרוך ארוחת פחמימות מורכבות וחלבונים מפורקים, ביחס השווה ליחס בין האיברים ה-17 וה-18 בסידרת פיבונצ'י. מתחילים חובבנים וחפפנים רשאים להשתמש בחיתוך הזהב (עד המקום הרביעי אחרי הנקודה העשרונית).

כמה מילים על ג'לים. הם מגיעים בשקיות קטנות וצבעוניות. מבחר הטעמים מבלבל. החל בפירות טרופיים, דרך פירות יער, קפה, שוקולד וגפילטע פיש. הם מתומחרים בהגינות (ביחס לקוויאר בלוגה) וכל כך נעים למולל אותם בין האצבעות במשך הריצה.

כמה ציפיות פיתחתי לקראת הק"מ השמיני בו אטעם לראשונה את טעם הפירות שנקטפו בין עצי היער השחור ונרקחו באהבה לג'ל  בריא אשר יטיס אותי למשך שמונה קילומטרים נוספים. מאתיים מטרים לפני קרעתי בשיני את האריזה ושאבתי לפי את תוכנה בשקיקה. את הבעת התדהמה על פני לא ניתן לשחזר ובוודאי שלא לתאר. אומר רק שלראשונה הבנתי את הביטוי "תדבק לשוני לחיכי".  ומאז כל שקית ג'ל מתקשרת  אצלי לירושלים בשינוי קל:  "תדבק לשוני לחיכי גם אם אזכרכי".

8.  ממה אני צוחק?

הדבר המצחיק ביותר הוא לקרוא כתבות עם עצות לקראת המרתון. שלושה שבועות לפני הריצה צדה את עיני כתבה בה הומלץ בחום לגברים לא לשכוח להדביק פלסטרים על הפטמות למניעת שפשפות מקומיות.  במשך שבועיים לא הפסקתי לגחך ולצחקק בכל פעם שדמיינתי גברים אידיוטים, שעירי חזה וחבושי הפטמות.

בשבוע שלפני הריצה עברתי ללבוש את חולצות הפלא (טכנולוגית חלל מבית נאסא, נושמות עצמונית, סעיף 5 לעיל). מלבד העובדה שאין מרגישים את חולצת הפלא הקלילה, חסרונה היחיד הוא שמרגישים אותה בעיקר בפטמות. מדובר בכאב חריף, ממוקד ובעיקר משפיל.

מי שלא ראה גבר קשוח מושח פטמותיו במיני משחות וחובשן באספלניות דביקות במיוחד, לא ראה שפלות רוח מימיו. מי שלא שמע גבר קשוח במקלחת לאחר הריצה מסיר חבישותיו, לא שמע זעקות כאב מימיו.

מצחיק אתכם?

9.      אז איך היה?

בסופו של דבר היתה גם ריצה. היתה חוויה נפלאה, לא קשה במיוחד ונטולת הפתעות.  חציתי את קו הסיום בתחושה נהדרת. עשיתי זאת. הריצה הארוכה בחיי אי פעם.

10. תודות

לאשתי היקרה שסבלה בהבנה ובעידוד  בשבועות האחרונים את סדרי יום המופרכים שלי, שכללו ריצות בשעות לא הגיוניות בדיוק בזמנים שנדרשתי להיות בבית לעזר.

לידידי אריאל ז', איש הברזל,  אשר ללא הדרכתו ועצותיו בנוגע לתוכנית האימונים, ספק אם הייתי חוצה את קו הזינוק בחתיכה אחת.

בהזדמנות אחרת אספר גם על גרבי ריצה, אוזניות ריצה, כובעי ריצה וכמובן להשלמת החבילה, טייטס הדוקים בסגנון מיכאל צינורוב והבולשוי באלט.

אהבתם? יש המשך! "שובו של האתלט העגלגל - חצי מרתון ת"א 2013"

עשו לייק לדף הפייסבוק של אזוב הקיר ותקבלו עדכונים שוטפים וכתבי חידה 
http://www.facebook.com/wallhyssop