רובכם, כמוני, בוודאי נתקלתם בפלא הטכנולוגי המתקרא "האסלה הצפון אמריקאית". גם אתם עמדתם נבוכים ותוהים מדוע היא כה נבדלת מאחותה האירופאית. הרי שתיהן תוכננו לאותה תכלית, שעיקרה הדחת פרי ביטנו של היושב במרומיה אל עבר הלא נודע והלא איכפת. אלא שהדרך, כן מורי ורבותי, הדרך היא המבדילה. האירופאית (זו הנוהגת גם במקומותינו) מבצעת את תפקידה ביעילות תכליתית שתקנית, ושוצפת. האמריקאית לעומתה, מספקת מותחן ממושך, דרמטי, מורט עצבים, משולב במיצג של תנועה וקול.
מקורה של התופעה נעוץ בחיבתם ההיסטורית של האמריקאים לסרטי מתח ופעולה, רכבות הרים, הימורים ומופעי ענק. האסלה הביתית מהווה מקדש מעט המשלב את דיסניוורלד, לאס ווגאס והוליווד.
עוד ביושבך על כסא הכבוד, אופפת אותך תחושת אי נוחות הנובעת מהקרבה המוגזמת של מפלס המים אליך. זיכרונות קמאיים מעידן המבול מציפים את תת המודע. הקרבה הזו מייצרת גם הפתעות אקוסטיות אותן לא נתאר מפאת קוצר היריעה.
ובכן, נדלג על מספר שלבים לא הכרחיים ונגיע להדחה. מטעמי שמרנות, האסלה הדו-כמותית לא חצתה את האטלנטי. הדוד סם מספק ידית הדחה יחידה המסמלת את אחד מעקרונות הקפיטליזם האמריקאי – "הכל או לא כלום". משבר מים עולמי – לא אצלנו. חוץ מזה, כפי שניווכח עוד מעט, לא ניתן לייצר מופע טוב עם פחות משלושה גלונים של מים.
לחיצה על הידית. לרגע נדמה כי דבר לא קורה. ואז מתחילה התרחשות. תחילתה איטית ועצלה. אט אט לנגד עיני הצופה המשתאות נבקעים מעינות תהום ומתגבשת לה מערבולת. בד בבד עולה מפלס המים, הנוהמים בגרגור כעוס, עד שתחושת אימה משתלטת על הצופה החרד שמא יגברו המים ואין מושיע. התנועה הסיבובית דוגמת רולטת המהמרים בשילוב דימוי של מבול תנ"כי מזכירים למתבונן שבכל יום מחדש אנו נתונים לחסדי הגורל רב התעתועים. כבכל מותחן משובח, ברגע בו הכל נראה אבוד שוככת הסערה. נסכרים המעינות והמים נשאבים, שואגים בתבוסה אל תהומות הביוב, גורפים איתם כל זכר למעשי האדם. יחד עם זאת, נותרת באוויר השאלה "ומה יקרה ביום בו המים יגברו?"
בנסיעותי הרבות לאמריקה, חוויתי לא מעט רגעים מורטי עצבים מסוג זה. דומה היה שמעל כל אסלה תלויה לה חרב דמוקלס בדמותה של השאלה: האם גם הפעם יגיע האירוע לסיומו הטוב? בצר לי, שיתפתי את חברי דאז, רס"ן א"א (כיום אל"מ) שגר בארה"ב בשליחות כפולה מטעם המדינה: השלמת מטוס הקרב העתידי של חיל האויר וחקר עמידות הכלים הסניטאריים המקומיים באתגרי המטבח הים תיכוני. להפתעתי גיליתי שא' היה שותף לחרדותי ואף חקר בנושא. א' סיפר לי שכבר בתחילת המאה העשרים העסיק העניין את הקהילה האקדמית. לא בכדי טרד העניין בעיקר מהגרים יהודיים שתלאות הגולה הותירו אותם חלשי עצבים נוכח חוויות מטלטלות מסוג זה. מסתבר שפרופסור לורנס ג' צוקרמן, מרצה בריא גוף לתורת הניהול בהרווארד וחובב מטבח יהודי אירופאי, מצא פתרון לבעיה. לאחר אירוע מצער בו הטשולנט של שבת אתגר עד כלות את הצנרת המתיישנת של ביתו בקיימברידג', קבע צוקרמן את הכלל הבא: "על מנת למזער את סכנת הסתימה הסניטארית, יש להדיח את המים בסיום כל פעימת מעיים". צוקרמן בחוכמתו עטף את העניין באצטלה אקדמית וכינה את התהליך בשם "תורת ניהול הסיכונים בפרויקטים".
כיום כל סטודנט מתחיל לניהול יודע, שכל פרויקט מחויב בתוכנית לניהול סיכונים (Risk management plan). עיקרה של כל תוכנית כזו מבוסס על הכלל שכל סיכון דורש טיפול בשלב מוקדם ככל האפשר בעודו קטן מימדים ובעל פוטנציאל נזק קטן יחסית. דחיית הטיפול בסיכונים לשלבי סיום הפרויקט עלולה להביא לקטסטרופה.
ניהול סיכונים הפך לתורה יבשושית המאוגדת תחת אינספור תקנים משמימים (ISO31000 לדוגמה). לורנס ג' צוקרמן נשכח מן הלב (אל תחפשו אותו בגוגל). לעומתם דומה שהחוויה הסניטארית הצפון אמריקאית לעולם תישאר, מטלטלת ומסעירת חושים כתמיד.
http://en.wikipedia.org/wiki/Risk_management
עשו לייק לדף הפייסבוק של אזוב הקיר ותקבלו עדכונים שוטפים וכתבי חידה
תגובות
הוסף רשומת תגובה