שדות פלנדריה לנצח

כיצד נתגלגלתי לגמרי במקרה מאתרי הקרבות אל סיפורו של חייל יהודי אחד מאוסטרליה

חלק ראשון – אל השדות

ברוז', איפר, פשנדייל

ילדינו הגיעו לגיל בו הם יכולים לטוס לבקר בארץ ללא ליווי, עובדה המשחררת את הוריהם לבלות קצת זמן איכות ביחד. כך מצאנו עצמנו, אשתי ואני דוהרים על גבי היורוסטאר מלונדון בדרכנו לחופשה בת מספר ימים באחת הערים המקסימות באירופה, ברוז'.

ברוז' מציעה למבקרים שפע אתרים הסטוריים, שכיות חמדה אומנותיות, רחובות צרים המתפתלים בינות לתעלות מים, אוכל מצוין ובעיקר בירה מופלאה (כל אלה מצדיקים אולי רשימה נפרדת). אחת האטרקציות שמוצעות לתיירים היא יום סיור בכמה מאתרי הקרבות המפורסמים של מלחמת העולם הראשונה. אשתי היקרה המודעת לאובססיה שלי לכל דבר המתקשר למלחמה הגדולה, זיהתה בחושיה המחודדים הזדמנות בלתי חוזרת ליום מנוחה ממני, שיאפשר לה להתרכז בצילום ובהנאות החיים.

וכך, השכם בבוקר המחרת התישבתי נרגש לצד המדריך (אלא מה?) במיניבוס העושה דרכו למקומות עם שמות טעוני היסטוריה כאיפר (Ypres), פשנדייל (Passchendaele), רכס מסין (Messines), גבעה 60, וטיין קוט (Tyne Cot). שמי הברזל הקודרים והקור היוו רקע מושלם למסע בזמן  אל שדות פלנדריה הנוראים.

יבולי הברזל

דבר כיום לא מעיד שהכרים הרחבים והירוקים המקיפים אותי, היו אחת מזירות הקרב המדממות בתולדות המין האנושי. נוף המכתשים הבוצי והחרב, המעוטר בגדמי עצים, קירות חרבים וגדרות תיל שנמתחו מהים ועד לאלפים, חזר לייעודו המקורי. שדות ומטעים ירוקים בינהם פזורים כפרים שלווים אם כי עגמומיים משהו.

 ועם זאת, במבט מעמיק יותר, נחשפים רמזים מן העבר. נתחיל בכפרים עצמם. הארכיטקטורה האפרורית והמשמימה למול חסרונם המוחלט של בתי כפר עתיקים וציוריים מעידים על כך שנבנו מחדש בשנים שלאחר תום המלחמה. כל הכפרים לאורך החזית חרבו לגמרי תחת הכתישה ארטילרית החזקה והממושכת בהסטוריה.

על פי המדריך (וויקיפדיה), כל מטר רבוע של החזית המערבית ספג טונה אחת של חומר נפץ. כשליש מהפגזים שנורו, לא התפוצצו. שילוב של פגמים בייצור וקרקע בוצית שקלטה לתוכה ברכות את הנפלים מבלי שתפעיל את מרעומיהם. ההערכה היא כי באיזור איפר בלבד, עדיין טמונים באדמה כ 300 מליון פגזים בריטיים וגרמנים.

המדריך עוצר בפתאומיות את הרכב לצד שלט המפנה אותנו לחממות תותי שדה. רק כעבור רגע אני קולט את שרידי הפגז החלוד שמונחים תחתיו. שתי דקות נסיעה הלאה ושוב, לצד בית חווה, נחים להם כמה פגזים נוספים ורימוני יד מתפוררים. 

יבול הברזל

מאה שנה אחרי, האדמה ממשיכה להקיא מתוכה אל מחרשות האיכרים את שיירי אותם קרבות. את הנפלים, המכונים "יבול הברזל", מניחים לצד הדרך לשמח תיירים כמוני עד אשר הצבא הבלגי אוסף אותם מעת לעת.

 הפתעה אמיתית ציפתה לנו בחנייה של אחד מידידיו של מדריכינו. דלת המוסך נגללה ובאור הקלוש שחדר פנימה נתגלה שולחן עמוס בעשרות פגזים, רימונים ומרעומים. מעליהם מונחים כמה רובים מעוותי קנה, גידמים מקתות העץ שנכנע לרקבון השנים. אני בוחן בידי אחד מהם. הזמן מחק את זהותו ואינני מסוגל לקבוע אם גרמני הוא או בריטי. הפכתי אותו על גבו והצטמררתי לגלות כדור בבית הבליעה, עדות לרגע הסוף בקרב האחרון של פריץ, או טומי.

עד הכדור האחרון

  גבעה 60 – "רבותי, אולי לא נעשה הסטוריה מחר, אך בוודאות נשנה את הגאוגרפיה"*

*גנרל צ'רלס הרינגטון, ערב הקרב על רכס מסין

"לפנינו רכס מסין המפורסם" מצביע המדריך ומגחך נוכח מבטי התמה. כל שאני מצליח לראות הוא מרחב שטוח מלוא האופק. בבלגיה כל קפל קרקע שגובהו 20 מטר מעל הסביבה נקרא "רכס". המסין שלט על מבואות העיירה איפר מדרום מזרח ולפני מאה שנה זו הייתה עילה מצוינת להקריב עשרות אלפי חיילים בנסיונות של שני הצדדים לכבשו.

בקיץ 1917 החליטו הבריטים המתוסכלים מקיפאון החזית, לנקוט בטקטיקה חדשה. יחידות של כורים חפרו מנהרות תת-קרקעיות באורך מאות מטרים עד מתחת לקווי הגרמנים, שם טמנו 19 מוקשי ענק במשקל כולל של 450,000 ק"ג. לפנות בוקר ה 7 ביוני 1917, האדמה רעדה. במהלך 19 שניות הופעלו המוקשים בזה אחר זה, יוצרים גל הדף שהורגש עשרות קילומטרים משם, תוך שהם יוצרים מכתשי ענק ומשנים את הטופוגרפיה המקומית לחלוטין. 10000 חיילים גרמניים נהרגו מיידית, אלפים נפלו בשבי או ברחו. כמעט כרגיל, לא השכילו הבריטים לנצל את ההצלחה הראשונית ועד מהרה שבה ונתקבעה החזית כמעט במקומה המקורי.

הליכה קצרה דרך חורשה שלווה לצד הגבעה מביאה אותי אל המקום בו התרחש אחד הפיצוצים הקובנציונאלים החזקים בהיסטוריה (32 טון חומר נפץ). גם היום נותר פעור באדמה מכתש עצום שקוטרו כ 80 מטרים. הוא צימח עשב רענן סביבו, מי הגשמים הפכוהו לבריכה פסטורלית, סביבה מוליכים קשישי האיזור את כלביהם לטיול וילדה קטנטונת דוהרת על תלת אופן חורקני בקריאות שמחה.

המכתש בגבעת קטרפילר (צמוד לגבעה 60)

ממרחק נסיעה קצרה משם, שיחזרו בקפידה מתנדבים קטע מהחפירות. ברוח הפייסנות של ימינו חצייה של החפירה עשוי בסגנון בריטי והמשכה גרמני. המדריך מפנה את תשומת ליבנו להבדלים הארכיטקטוניים המובהקים, לסגנון העיצובי השונה של עמודי התיל וכיוצא בזה פרטים שמרתקים אותי ולכן, אחסוך אותם מכם. 

?חפירה  אנגלו-גרמנית. מזהים את ההבדלים

המוות סגנונות שונים לו

אין דרך טובה להמחיש את הטרגדיה של החזית המערבית מאשר לבקר בבתי העלמין הרבים הפזורים סביב איפר. כל אחת מהמדינות הקימה אחרי המלחמה בתי עלמין ואנדרטאות להנצחת חייליה ובאופן מאוד מובהק כל אחת בחרה בסגנון עיצובי שונה מהאחרות.

תחנתנו הראשונה היתה בית העלמין הגרמני בלנגמארק (Langemarck). בינות לעצי אלון ענקיים ושרידי בונקרים מבטון, שכובות מאות מצבות קטנות מאבן שחורה וקודרת. מקרוב אני מגלה שכל אחת מהם מציינת קבר אחים של כעשרים חיילים. בסה"כ טמונים תחתיהן 10,143 חללים. בנוסף, בלב האתר מצבה ענקית המציינת קבר אחים המוני של 24,917 חיילים גרמנים ושני בריטים שנתגלגלו לשם בתעתועי החזית. המספרים לא נתפסים.

לנגמארק הוא גם מקום מנוחתם של 3,000 נערים בוגרי בית ספר שנשלחו לקרב בסוף 1914 לאחר אימון בסיסי והיוו מטרות קלות לרובאים הבריטים והצרפתים.

האתר מתוחזק ע"י ממשלת גרמניה, אך שם המלחמה הגדולה אינה זוכה לתשומת לב רבה. רוב המבקרים באתר מקורם במדינות הברית, רבים מהם בני נוער הבאים להזדהות עם גורל התלמידים הטמונים בו.

לנגמארק – ענייניות קדורנית 

בניגוד מוחלט לגישה העניינית של הגרמנים עומד אתר טיין קוט (Tyne Cot). כבר במבט ראשון ניכר שזהו הצד המנצח. במעלה גבעה מתונה, ששרידי בונקרים גרמניים מעידים שהייתה זירת לחימה, ניצבת אנדרטה עצומה, כולה הדר אימפריאלי נאה ומאופק. על גביה חקוקים שמות 35,000 הנופלים בני חבר העמים הבריטי שמקום קבורתם לא נודע. בדשא הירוק שלמורדותיה, סדורות בשורות מופתיות 11,965 מצבות לבנות. לאט מתחוור לי שרוב מוחלט של המצבות, 8369 ליתר דיוק, נושאות את הכיתוב "חייל במלחמה הגדולה, ידוע לאלהים". רוב הטמונים בטיין קוט מעולם לא זוהו בשמם, ורק המדים שלגופם זיכו אותם בקבר המשויך לחבר העמים.

ים לבן

המעטים שזוהו, זכו להתיחסות אישית. תגליף סמל היחידה, שם, דרגה, תאריך הנפילה ולעיתים כיתוב אישי לבקשת המשפחה, למשל, "Greater love hath no man"  

וסימן הצלב.

ולעיתים מגן דוד.  

ידועים לאל

אני מבחין במגן דוד ראשון, ולאחר חיפוש מאומץ גם בשני. הם כמעט נעלמים בתוך הים החדגוני בלובנו. אני משנה טקטיקה וכורע. מנקודת מבט נמוכה נגלים רק ראשי המצבות. ואז הם צצים להם, אותם מערומי אבנים זעירים ומוכרים, המסמנים לי "לכאן יהודי, לכאן".

וכאן מגיעה התפנית. מגיני הדוד מוליכים אותי מעיסוק במספרים העצומים של המלחמה הגדולה, דרך מצבה אקראית, לסיפורו של חייל יהודי אחד. שפע מפתיע של פרטים אודות חייו ומותו של טוראי וויליאם מאייר מדרום אוסטרליה, איפשרו לי הצצה אל אחורי הקלעים של ההתרחשויות הגדולות וגם סיפקו הפתעה קטנה לסיום.

על כך, בחלק השני (לחצו כאן).