וכיצד הואשמתי בגניבה מהמוזיאון הבריטי?
גם לנו יש!
הכל החל בידיעה שרגשה את הממלכה הבריטית, אודות השטיחים הרקומים של
באייה (Bayeux
tapestry), אשר עשויים לשוב זמנית לאדמת
המולדת לאחר גלות בת מאות שנים בצרפת. שטיחי הקיר באורך של 70 מטרים, עליהם רקומות
סצינות צבעוניות מרהיבות מתארים את סיפור הפלישה של וויליאם הכובש לאי הבריטי, ואת
ארועי קרב הייסטינגס בו הוכרע המלך הארולד הסכסוני. פרויקט הריקמה הנהדר מסיע אותנו
לאחור בזמן ומספק מבט מקרוב בפניהם, בבגדיהם ובאורחות חייהם של גיבורי התקופה.
"גם לנו יש כזה" התלהבתי מייד, "שלנו הרבה יותר עתיק
ואני יודע בדיוק היכן הוא". נישא על גלי ההתרגשות שלי וגלגלי רכבת האיסט
מידלנדס, עשיתי דרכי מהעיירה המנומנמת שלנו אל היכלי המוזיאון הבריטי, מבלי דעת
שאחרי פגישה מחודשת עם בני עמי הקדמונים, אני צפוי להנצל מצרה גדולה.
איך נראו אמותינו ואבותינו?
האם אי פעם תהיתם כיצד נראו אימותינו הקדומות? ההיו אבותינו היפסטרים
מזוקנים או חלקי פנים? איך נראו מלבושיהם? האם על החמור המשפחתי רכב הבעל לצד אשתו
הרגלית או שמא נהג בה באבירות לוונטינית? אם שאלות מסוג זה אינן טורדות את מנוחתכם
דרך קבע, זה בעיקר כי בניגוד אלי, אתם נגועים בנורמליות ברוכה. אבל אם הצלחתי
לעורר בכם שמץ סקרנות, שבו לצידי לכמה דקות, וביחד נדפדף באלבום התמונות הראשון של
עמנו. מרבית דפיו חסרים ותמונותיו דהויות, אך המעט שבו, מנפיש לעינינו את דמויות
אימותינו ואבותינו, בעיתות של גבורה וגם של שפלות רוח, תמונות משפחתיות מכמירות
לצד מחזות אימה. כל המרכיבים הדרושים לסיפור יהודי טוב בן 2700 שנים, ואם תרצו מסר
אזהרה מבניו ובנותיו של הבית הראשון, אלינו, דרי הבית השלישי.
לכיש 701 לפנה"ס
כמה מילים על ההקשר ההסטורי על מנת שנוכל להבין את התמונות.
בשנת 722 לפנה"ס, החריב סרגון מלך אשור באכזריות את ממלכת ישראל
לאחר שזו בחרה למרוד בו. זרם פליטים מישראל מגורש בחלקו לגלות (ויוצר את מיתוס
עשרת השבטים), ובחלקו פונה דרומה ליהודה השכנה. עדויות אכאולוגיות מראות בבירור
גידול עצום באוכלוסיית ירושלים ויהודה בתקופה זו.
חזקיהו מלך יהודה, 20 שנה לאחר שחזה לנגד עיניו בחורבן שכנתו הצפונית,
מפגין חוסר הבנה של המרחב הגאו-פוליטי הנסמכת גם על אמונה דתית עמוקה, ומחליט גם
הוא למרוד במעצמה האזורית.
סנחריב בן סרגון, מלך אשור החדש, יוצא בשנת 701 למסע ענישה. כצפוי הוא
מכניע את המורדים ומותיר אחריו נתיב חורבן. רוב הישובים בשפלת יהודה בין השאר הוא צר על העיר השנייה בחשיבותה ביהודה,
לכיש. למרות תחינותיו של חזקיהו, מחריב סנחריב את לכיש ומגרש מתוכה את פליטי החרב
לגלות.
בהמשך צר סנחריב על ירושלים. בניגוד לכתוב בספר מלכים (ויש לכך
סימוכין ממקורות חיצוניים), בחצרו של חזקיהו אין סומכין על הנס. העברה בנקאית
מאוצר המקדש לחשבונו של סנחריב בצירוף התחייבות להתנהגות טובה, מסירות את המצור
מירושלים. ממלכת יהודה ספגה מכות קשה בדמות הרס כל ערי השפלה והעורף החקלאי של
ירושלים, אבל ניצלה מחורבן מוחלט, בעת ההיא.
בשובו לארמונו שבנינווה ציווה סנחריב על
אומניו לתעד בפרוטרוט את מסע הנצחון ביהודה, ששיאו המצור על לכיש. שורה של תבליטי
אבן מרהיבים מתעדים בפרטי פרטים את המצור, הניצחון, שיירות הפליטים הנדכאים ומחזות
כניעה וענישה של אבותינו היהודאים. זוהי למיטב ידיעתי הפעם הראשונה* בה מתועדים
בני עמינו בצורה חזותית וברמת פירוט שכזו. בעיני, זהו אלבום התמונות הראשון שלנו.
*למעט תמונה יחידה של יהוא מלך ישראל שאעסוק בה בפעם אחרת.
לונדון, 2018, התמונות שבאלבום
הכניסה למוזאון הבריטי שואבת לתוכה את הקהל הישר אל הרחבה המבהיקה
שבמרכז המבנה, על שלל חנויותיה המעתירות. אתם,שלא כמו ההמון, תפנו איתי מייד
בכניסה שמאלה אל המלתחות שמעבר להן, יפרש בפניכם פאר העולם העתיק. באולם 6 תוכלו לדרוש
בשלומם אחאב ויהוא מלכי ישראל, בהמשך תחלפו על פני פסלי הלמסו העצומים, אותם כרובים
מכונפים שגופם שור וראשם אדם בדרככם אל העיר נינווה, הישר לארמונו של סנחריב (B10). על קירותיו נגלל סיפורה של העיר לכיש באותה שנה הרת גורל.
הקדישו זמן לפרטים הקטנים ותגלו שחבויה בהם סערה גדולה. קשה להתעלם ממידה רבה של
חמלה שחש יוצר התבליטים כלפי נשואי הסיפור, ובעודו נאמן לתפקידו כאמן חצר, המחוייב
להציג את גודל הניצחון ותפארת מלכו, הוא יצר בשולי הסיפור סצינות קטנות ומרגשות
שבעיני הן תמונות הילדות של עמינו.
בחרתי כמה מהן. השתמשתי במצלמת הטלפון שלי בתוספת עיבוד קל בניסיון
להדגיש את הפרטים שהזמן טשטש. תרשימים ותמונות של כל התבליטים ניתן לראות באתר: http://www.lmlk.com/research/lmlk_reliefs.htm
שנתחיל?
תמונה ראשונה, "היפסטרים בשער"
התמונה הראשונה היא דווקא של צבא אשור. ניתן להבחין בברור שמדובר בצבא
מאורגן ומאומן היטב. מאחור שורות סדורות של קלעים, ולפניהם הקשתים, עומדים במרחק
מה מחומות העיר וממטירים על מגיניה ברד אבנים ומטר חיצים. כפי שנראה בהמשך, הם
מחפים על מכונות המצור המנסות לפרוץ את חומות העיר.
הקלעים, עטורי זקנים מרובעים ומטופחים כמקובל. כל אשורי, החל מסנחריב
ועד אחרון המשרתים נהג לטפח זקן מפואר, שהרי נינווה היתה בירת ההיפסטרים של המזרח
הקדום. ניתן גם להבחין בקסדות מחודדות ובמדים עשירים בקישוטים ואביזרים. גם הקשתים
התברכו במדים מעוצבים עתירי אקססוריז אך הם חובשים כיסויי ראש אחרים וזקניהם מטופחים
בסגנון שונה, המחמיא יותר לתווי הפנים. יתכן ואלו שכירי חרב.
 |
| היפסטרים בשער |
תמונה שניה, "על חומותיך"
כאן אנו פוגשים לראשונה לוחמים יהודאים. באופן לא מפתיע הצד שלנו נראה
קצת פחות מוקפד מהאויב, אם כי נחוש לא פחות. על המגדל מבחינים בקשת חבוש קסדה
מחודדת, מאחוריו לוחמים שראשיהם כרוכים בכיסוי ראש רוגמים בידיים אבנים על ראשי האויב בניסיון
לעצור את איל מצור המקעקע את החומות תחתם. האמן בחר להמחיש את עוצמת הלחימה
באמצעות מטר אבנים ולפידים בוערים (החפצים דמויי הגזר) שמשליכים המגינים הנואשים
בנסיון להצית את מכונת המצור. מנגד, צבא אשור מצויד באמצעי כיבוי, יוצק מים על גחלת
תקוותם של הנצורים.
 |
| על חומותיך |
תמונות שלישית ורביעית – "פליטים"
קשה היה לתאר תוצאות אחרות לקרב. לאחר לחימה עזה נפלה העיר, ותושביה
הפכו לפליטים. טורים של נשים וילדים, נושאים כל כתפיהם צרורות שהצליחו להציל
מהחורבן. הנשים והילדות בשלמות ארוכות וברדס המכסה את ראשן. לילדים כיסוי ראש כשל
הגברים, הנראה כרצועת בד כרוכה.
 |
| פליטים |
אסופת התמונות הבאות מכמירה במיוחד. עגלות עמוסות בשקים, צידה לדרך
הלא נודעת, עליהם ישובים הנשים והילדים. האמן בחר להפגין מידה של הזדהות וגילף אמא
החובקת פעוטה ובתה הגדולה יותר נכרכת על מותניה. הפעוטה מרימה מבטה אל האם כשואלת
"למה?".
 |
| ?למה |
מראות דומים מתוארים גם על עגלה אחרת. הנשים והילדים ברכב, הגברים ברגל,
נוהגים את השוורים ונושאים על גבם עוד צרורות. גברי יהודה נהגו לגדל זקן (אם כי
חלקם חלקי פנים), כיסו ראשם ברצועת בד כרוכה שהגדילים שבקצותיה כיסו את אזניהם
וצידי הראש. הם לבשו שלמות בד פשוטות וחלקם כרכו אבנט בד על מותניהם. בין המטלטלין
אפשר להבחין גם בסיר בישול.
יש תחושה שכבר נתקלנו בתמונות כאלו. עגלות כאלו התגלגלו בדרכי אירופה,
באפריקה, בארץ ישראל ובסוריה, בימים ההם ובזמן הזה. הדמיון מצמרר.
תמונה חמישית – "כניעה"
דילגתי על מראות גופות מוקעות על
כידונים ותמונות התעללות בשבויים חיים. תוכלו לראותם בקישור שלמעלה. הצבא האשורי
היה נחוש ללמד את יהודה לקח קשה שלא ישכח. ההסטוריה מראה שנותרנו קשי הבנה.
 |
| כניעה |
התמונה החמישית מציגה קבוצה של נכבדים שהובאה אל סנחריב היושב גאה על
כסאו. מושפלים, כורעים בכניעה, ידיהם אומרות תחינה. גלויי ראש וזקן, מראם העלוב
עומד בניגוד בולט לחיילים המהודרים והמטופחים שמובילים אותם. בחרתי להשאיר את המלך מחוץ לתמונה.
תמונה שישית ואחרונה – "הגפן, התמר
והתאנה"
 |
| ענבי טלי |
בעיני, תבליטי לכיש הם גלויה שנשלחה אלינו מקרובי משפחה עתיקים, אך החותמת המוטבעת עליה נושאת את התאריך של היום.
ולסיום, סיפורה של גניבה מהמוזיאון הבריטי
לצורך הכתיבה ביליתי שעות ארוכות באולמות המוזיאון הבריטי, נברתי בכל
אולם ומוצג שקשור בתולדות ארץ ישראל (מספר המוצגים קטן באופן מפתיע וחלקן של יהודה
וישראל מוצנע באופן לא פרופורציוני להיקף החפירות והשוד שערכו הבריטים בארץ ישראל,
נושא לדיון נפרד). במקביל, נדרשתי למשבר בעבודה שהסיח את דעתי תכופות ואף רוקן את
סוללת הנייד לרמות מדאיגות. לאחר חיפוש ממושך מצאתי שקע בודד בכניסה. התיישבתי
לצידו וצפיתי בדאגה באחוזי הסוללה המתגברים לאיטם. כעבור כמה רגעים ניגש אלי שומר
במדים:
-
"אדוני, אתה תצטרך להפסיק זאת בבקשה"
-
"להפסיק את מה?" ניסיתי למשוך זמן ואנרגיה.
-
"אתה צריך להתנתק מייד מהחשמל אדוני!" בקול קצת יותר תקיף.
-
"תוכל לומר לי בבקשה מדוע?" הצצתי במסך, עליתי באחוז.
-
"כי מה שאתה עושה היא גניבה מהמוזיאון הבריטי!" חשתי
שהוא מאבד סבלנות. "תוכל תמיד לטעון את הטלפון בסטרבאקס מעבר לפינה"
הוסיף בהתנשאות בריטית מרומזת.
ניתקתי את המטען ונעלמתי בהמון שגדש את הכניסה. ניצלתי מצרה גדולה.
תגובות
תודה.
הוסף רשומת תגובה