יום השואה שלי השנה לא יהיה כקודמיו. לראשונה השנה, הוא הופך אצלי לאירוע משפחתי אישי. השנה הפתרון הסופי, הימלר, אס-אס, גסטפו, טרנספורטים, מחנות וגטאות מפנים את מקומם לשורה של תצלומים וסיפורים של אנשים. אנשים פשוטים, עם תקוות וחלומות, אהבות (ושנאות), שמחות קטנות ותלאות יום-יום. הדמויות הניבטות אלי מן התמונות מחייכות אל הצלם, מי בחיוך מבויש, מי בחיוך ממזרי, מי בפיזור דעת ומי במבט רציני עמוק מיני ים. חלקם לבושים במיטב בגדי החג שלהם, אחרים מהודרים בפרוות וכובעים יקרים. מעוטרי זקן ופיאות, גלויי ראש ולחיים, זקנים נשים וטף. כולם עצרו את מהלך חייהם למען המצלמה, כולם מישירים מבט אליה, מתכוונים לחזור לעיסוקיהם מייד אחרי הקליק, אבל איש מהם אינו מבחין בחשרת העננים המתקדרת לה באופק ועומדת להטיל בתוך שנים ספורות, חשכה נוראה על חייהם. השגרה לה הורגלו הם ואבותיהם במשך מאות שנים, עומדת להעלם יחד עם רובם.
הכל החל לפני כחודש. בתי הבכורה עסקה בהכנת עבודת השורשים שלה. בשלב מסוים החלטתי שהגיע הזמן לתרום גם את חלקי. כל שידעתי עד לאותו רגע הוא שדור הסבים והסבתות נולדו למשפחות מרובות ילדים אשר רובם המכריע (למעט רוב משפחתה של סבתי מצד אמי) לא שרד את השואה. על השואה לא דיברו כמעט לחלוטין. שני הסבים שלי שמרו על שתיקה מוחלטת. סבתא אסתר (סבתי מצד אבי) הפליגה בסיפורים על משפחתה, בעיקר על אביה הנערץ, אך כשהגיעו הדברים לשנות המלחמה, כל ששמעתי הוא כי הם הושמדו בידי הנאצים (במבט לאחור, יתכן שהייתי צריך גם לשאול יותר). בשיחה אגבית עם בת דודתי, נודע לי שהיא מצאה במאגר יד ושם דף עד בודד שמילא סבי (מצד אמי) על משפחתו. התרגשתי לראות את המסמך בחתימת ידו צץ לו על מסך המחשב שלי הישר מן הצריף בשכונת נווה עמל של שנת 1955. המשכתי לנבור במאגרי יד-ושם ונדהמתי למצוא עוד ועוד דפי עד, משנות החמישים, מאת שני סבי (אריה ואריה) וסבתא אסתר. מסתבר שחומת השתיקה הסתירה רצון עז לתעד ולשמר את זכר הנספים. הגדילה עשות סבתא אסתר אשר בערוב ימיה, מלאה שוב דפי עד מפורטים יותר על כל משפחתה ואף הוסיפה תמונות.
במשך כל שנות ילדותי, זכור לי מבטו הנוקב של שלמה מר (Mehr), אבא של סבתא, מביט עלי מתצלום ישן הנתון בין לוחות זכוכית על הספריה. זו היתה המזכרת היחידה של סבתי מאביה עליה שמרה מכל משמר. יהודי אדוק וגאה, בעל חנות בדים אשר מעולם לא שח ראשו בפני הגויים, אגרופן ברזל מוכן בכיסו למקרה הצורך, פלורליסט אשר התיר לבתו (סבתי) להצטרף לתנועת נוער ציונית ולעלות לארץ. הוא לא קרע קריעה או ישב "שבעה" עם עלייתה, אלא לווה אותה לתחנת הרכבת, נפרד ממנה באהבה ושמר איתה על קשר מכתבים. נרצח עם משפחתו במחנה בלזץ בשנת 1943.
לאחר מות סבתי נעלמה התמונה. חששתי כי אבדה לנצח. כמה שמחתי לגלות שסבתי מסרה אותה לארכיון יד ושם. שלום לך שוב סב-רבא יקר. לידיעתך אשתי טוענת בתוקף שאני דומה לך.
הביטו בזוג היפה הזה, פוסע מעדנות באחר צהרים קר ברחובות טארנוב. הביטו בבגדיהם המהודרים, הפרווה היקרה והכובעים המגונדרים. ראו את מבטיהם השאננים נוכח רגעי השלווה המשפחתית הזו אי שם בפולין של שנות השלושים. נא להכיר את ישראל ובלומה שטריקר. בתווך, ביתם פרניה, דודה שלי מדרגה שניה. בלומה, חברת תנועת הנוער הציונית "גורדוניה", היא בתו של שלמה מר, חבר "אגודת ישראל".
בעוד כמה שנים, ב- 1940, ישראל ימות בתא המעצר הנאצי בעיר סמבור, לאחר שנלכד בעת נסיון בריחה לרוסיה. בלומה תינשא בשנית ותסתתר עד 1944 מפני הגרמנים. היא תתגלה ותרצח עם שני ילדיה, פרניה ולילי ובעלה השני, לייבק.
זהו נפתלי מר, תלמיד חכם שעוסק במסחר בעיר גורליצה. נפתלי הוא בנו של שלמה וממשיך דרכו. האשה הצנועה היא מינקה לבית קנט, אשתו. שני הילדים המבוישים הם יוסף ושייניצה, דודים שלי מדרגה שנייה. יוסף יכול היה להכין אותי לבר המצווה ולנהל איתי אינסוף וויכוחים תיאולוגים על האמונה והאל. שייניצה בוודאי היתה מבקשת מאיתנו להפסיק לריב ולאכול משהו.
ב 1943 ירדו מהרכבת אל הרציף של אושוויץ שייניצה, יוסף, מינקה ונפתלי. סביר להניח שחלפו
על פניו של יוזף מנגלה בדרכם האחרונה אל עבר תאי הגזים.
אל משפחת רודר אנו מתוודעים רק מתוך דפי העד המתסכלים בתמציותם שמילא האח אריה. המשפחה מתגוררת בעיר סאמבור וסביבותיה. להורים חיה ויצחק שמונה ילדים. מתוך שמותיהם (רוזה, ברוניסלב, ברנרד, יעקב,בלומה, אדולף, אוסקר ואריה-לונק) ניתן להניח שהם משפחה חילונית השואפת להשתלב בחברה הפולנית הסובבת אותם. הילדים עוסקים במקצועות חופשיים אופיינים למעמד הבינוני כגון, מסחר, פקידות ופרסום.
מבין שמונת האחים, חביב עלי במיוחד יעקב, כנראה בגלל שהגשים חלום ישן שלי. יעקב הוא בעלים של בית קפה בעיר סאנוק בה גר עם אשתו ליזה לבית דמפף. לעולם לא אדע אילו מאפים הוגשו שם ומה היא מנת הבית המיוחדת שבזכותה התפרסם המקום שאפילו את שמו אינני יודע.
קולות השיחה ושקשוק הספלים דממו לעד. חיה האם, ילדיה, הנכדים, הכלות והחתנים נהרגו בידי הגרמנים בנסיבות לא ידועות.
אריה (לונק) עלה לארץ בשנות השלושים והיה ממקימי קיבוץ תל יצחק. אריה הוא סבי מצד אבי. אחיו אוסקר הוא היחיד ששרד את השואה והפך לחקלאי במושב.
נא להכיר את משפחת גריצמן. ההורים בתיה (בשה) ואברהם הם הסבא והסבתא של אמי. אברהם עובד בטחנת קמח שבבעלות המשפחה. בשה טרודה בגידול תשעת ילדיה. שלושת הגדולים (יעקב, יהושע, ואריה) יעזבו בקרוב את הבית. ליחיאל יש חיוך של שובב לא קטן והוא כבר חש את נחת זרועו של המלמד בחדר. רוזה, בכורת הבנות היא יד ימינה של בשה, יחד עם מרים וגולדה הן מנהלות את הבית ומטפלות בתאומות יוכבד (אידית) וחיה. כולם חיים יחדיו בבית העץ הצנוע שברקע. אברהם אינו עשיר אך לכולם יש די אוכל (הקרפלעך של סבתא בשה הם שם דבר בעיירה) ואף בגדים מהודרים לכבוד הצלם (שימו לב במיוחד לכובע המטורזן של יעקב הבכור). בקרוב יצטרכו בשה ואברהם לדאוג לנדוניות לבנות הגדלות.
ואכן בתוך זמן קצר יצאו הבנים הגדולים יעקב, יהושע ואריה אל מחוץ לבית. הם יצליחו לברוח מן הנאצים לרוסיה. שאר המשפחה, בשה, אברהם, הבנות רוזה, מרים, גולדה, התאומות יוכבד וחיה, ויחיאל הצעיר ירצחו בידי הגרמנים בסביבות 1943, בנסיבות לא ידועות.
בתמונה הקטנה נראים שלושת האחים ששרדו. אריה משמאל הוא סבי מצד אמי.
מזה כחודש אני חי עם הידיעה המשמחת שגם לי יש משפחה רחבה. כל פיסת מידע שולית שאני מגלה אודותיה גורמת לי התרגשות רבה. אך שמחת ההכרות נמהלת בתחושת אובדן. כבתוך חלום, רק הכרנו וכבר אתם אינכם.
עשו לייק לדף הפייסבוק של אזוב הקיר ותקבלו עדכונים שוטפים וכתבי חידה
תגובות
גית
התצלום שפרסמת מזכיר לי מאוד את אחיך. אני מניח שאכן ה"יום" הזה עובר אחרת כאשר אתה מנציח בעצמך את המורשת שלך
יישר כוח
הכתיבה האישית והחמה כל כך הופכת את הקורא לחלק אינטימי ממך.
הוסף רשומת תגובה