הזאב הסנדלר והפרופסור - סיפורן המרתק של מגילות ים המלח

מבוא - סיפור בלשי

הפעם אני מביא סיפור מתח ארכאולוגי שזור בדמויות צבעוניות ותפניות עלילתיות בסגנון "אידיאנה ג'ונס", אלא שכאן להבדיל מהסרט, הכל קרה במציאות. אתם מוזמנים להצטרף למסע בזמן שמעטים נחשפו לכל פרטי עלילתו.

סיפורן של מגילות ים המלח שזור בתולדות עם ישראל. באופן סמלי חידוש הקשר בין עם ישראל למגילות קרה ביום לידתה של המדינה, ולכן מצאתי לקשור את הפרסום הזה ביום העצמאות ה65 למדינה. 

אגדה מדברית - תגליתו של "הזאב"

חורף 1947

מוחמד הביט אל הפתח הצר  במעלה המצוק ובחן  את הדרך הנוחה ביותר לטפס אליו. השמש נעלמה כבר מאחורי המצוקים והזמן דחק לחזור למאהל. מזה זמן רב הוא מחפש את העז האובדת מהעדר של אביו ללא תוצאות. היתכן שנפלה למערה שמעליו? הוא טיפס בחשבו שנדרשת עז נחושה במיוחד על מנת שתיכנס דווקא למערה הזו. מתנשף, הכניס את ראשו אל הפתח האפל. חושך. הוא גחן ואסף כמה אבנים. האבן הראשונה נבלעה בדממה במערה. השנייה השמיעה קול נפץ של חרס נשבר. מוחמד-א-דיב (הזאב) התרגש. סקרנותו התעוררה. מאז ילדותו מספרים זקני השבט על אוצרות קדומים הטמונים במערות מסתוריות. צללי המצוק התארכו עד קו המים, מסמנים לו שהגיע זמן לחזור. מחר עם אור ראשון יחזור עם בן דודו לגלות את האוצר המסתורי.

כל הלילה התהפך מוחמד על משכבו. המחשבות אודות אוצר הזהב במערה מנעו ממנו שינה.

עם אור ראשון, מיהרו מוחמד ובן דודו אל המצוק מצפון לחירבת קומראן. מוחמד הזדחל ראשון אל החלל האפל. באור הקלוש נגלו לעיניו שמונה כלי חרס מוארכים. חמישה בצד אחד ושלושה בצד שמנגד. חלקם חתומים במכסה חרס שטוח. הדופק הלם ברקותיו. בידיים רעדות פתח את אחד הכדים. לאכזבתו מצא בו רק פיסת עור אורכה, מגולגלת, עטופה בבד פשתן מתפורר. גם הכד השני לא הניב זהב. השלישי נשמט מידיו ונשבר. החלומות אודות זהב גנוז התפוגגו. הנערים אספו את החרסים ואת גלילות העור ושבו אל עדריהם. אולי יצליחו לעניין את סוחרי בית לחם בממצאים העלובים הללו.

מעטים האנשים אשר לא שמעו את הסיפור המפורסם בגרסה כזו או אחרת. עלי לקלקל את האוירה הרומנטית ולומר שהתמימות המצטיירת ממנו מוגזמת משהו. שבט אל-תעמרה, ששכן בצפון ים המלח, בואכה ספר המדבר וירושלים, היה ידוע בעיסוקו האינטנסיבי בחפירות ארכאולוגיות לא אקדמיות, המכונות גם שוד עתיקות. סביר שידידנו מוחמד הזאב עשה את מה שלמד בבית וחקר את המערות הסובבות את חירבת קומראן במטרה למצוא שרידים, אשר מאוחר יותר ימכרו לסוחרי העתיקות בבית לחם.

המערה - איזו עז תרצה להכנס לשם?

הסיפור האמתי אודות תגליתו של "הזאב"

אזור עין פשחה (עיינות צוקים) העשיר במעינות מים מתוקים, שימש תכופות את שבטי הבדואים כאתר להשקיית עדרי הצאן שלהם. בחורף 1947 (יתכן שבסוף 1946) שלושה רועים, בני דודים, חליל מוסא, ג'ומעה מוחמד חליל (להלן בן הדוד) ומוחמד א-דיב (הזאב) רעו את עדריהם מצפון לחורבת קומראן. הם הבחינו בפתח מערה על גבי המצוק. ג'ומעה השליך לתוכה אבן וקול נפץ של חרס נשבר עלה ממנה. השלושה סיכמו לחזור למערה במועד מאוחר יותר. א-דיב, הצעיר בחבורה הקדים אותם וחזר לבדו למערה. הוא ראה בתוכה מספר קנקנים גבוהים מונחים לאורך קירותיה. חלקם מכוסים במכסים. במרכז המערה הצטבר גל אבנים שנשרו מהתקרה ושברי חרס. הוא הבחין בשני כלים שלמים, האחד עם מכסה, הכיל מגילת קלף (שמאוחר יותר תזוהה כ"מגילת ישעיהו השלמה") ועוד שני צרורות ירקרקים עטופים בפשתן ומצופים בשכבת שעווה או זפת כהה (מגילות "פשר חבקוק" ו"סרך היחד").

הזאב מוחמד א-דיב ובן דודו ג'ומעה מוחמד (?)

א-דיב הביא את המגילות לבני דודיו אשר הביעו מורת רוח על שחזר למערה בלעדיהם. ג'ומעה הפקיד את המגילות במאהל אל-תעמרה דרומית מזרחית לבית לחם, שם נותרו בתוך שק, תלויות על עמוד האוהל במשך מספר שבועות. סביר להניח שניזוקו בגלל שיטת האכסון המקורית.

הסנדלר מבית לחם

קנדו ישב בחנותו הקטנה עסוק בהדבקת סוליה לנעל עור ישנה. חגיגות חג המולד והשנה החדשה הסתימו לפני למעלה מחודשיים, התיירים הסתלקו והעסקים חזרו להיות עצלים. פעמוני כנסית המולד הסמוכה השמיעו את צלצול הצהריים. קנדו עמד לצאת להפסקת האוכל שלו כשבפתח חנותו הופיעו שני נערים עטויי כאפיות. "בדואים", חשב לעצמו והציץ אל נעליהם, "הם לא באו לתקן נעליים". ואכן חליל איסקנדר שאהין, שהכל הכירוהו כ"קנדו" הסנדלר, לא טעה. לצד עיסוקו זה שלח יד גם בסחר עתיקות ואת רוב הסחורה היה קונה מבדואים שנזדמנו אל חנותו הסמוכה לכיכר המולד.

"קנדו" - משרוך נעל ועד מגילה

"מצאנו כמה מגילות ישנות שאולי תרצה לקנות".

קנדו נדרך. הנערים הוציאו משק בד שלושה גלילי עור. הוא לקח את הגדול ופרש אותו על שולחנו. למול עיניו נגלו שורות סדורות כתובות בכתב יפה ואחיד. האותיות נדמו לו מוכרות. הן דמו לכתב שראה בספרים בכנסייה הסורית-אורתודוקסית (אשורית) אליה השתייך.

"מה שמותיכם?"

" ג'ומעה מוחמד חליל ומוחמד א-דיב"

"היכן מצאתם את המגילות?". השניים שתקו והשפילו מבטיהם. היה ברור שלא יקבל תשובה. הוא חש גם שיש משהו מיוחד בממצאים הללו והחליט להתייעץ עם מכר, גם הוא נוצרי אשורי בשם ג'ורג' ישעיה שמעון. שמעון חשב שמדובר בכתב אשורי (ארמי-סורי) וכי יתכן שיש להן ערך כלשהו.

קנדו החליט לסמוך על תחושותיו ורכש מן הרועים הבדואים את שלושת המגילות. לאחר משא ומתן קצר הוסכם על תשלום של חמש לירות ירדניות (כ – $20, הדינר הירדני הוכרז רק ב 1950). הוא בעצמו לא היה משוכנע בערכן ולכן החליט להשאירן בידי ג'ורג' שמעון במטרה שימצא להן קונה ואולי גם לקבל חוות דעת מקצועית על מקורן.

  זיכרו את "קנדו". הוא דמות מפתח שתצוץ בכל פעם מחדש במהלך סיפורינו. אקדים ואגלה שעם השנים תפחת מידת הענין שלו בתיקון נעליים לאור ההכנסות הגוברות שהזרים לו תחביבו הארכאולוגי. זיכרו גם את יועצו של קנדו, ג'ורג' שמעון. בקרוב יהיה לו חלק בתגלית ארכאולוגית חשובה.

ארבע מגילות נוספות מתגלות

במאי ויוני 1947, הגיע ג'ורג שמעון ("היועץ"), בהדרכת הרועים הבדווים פעמיים אל המערה. בבקור השני הם מצאו 4 מגילות נוספות: מאוחר יותר יזוהו כמגילת ישעיהו השנייה, מגילת ההודיות, מגילת המלחמה, ואפוקריפון בראשית.

ג'ומעה ("בן הדוד") שמר את שלושת הראשונות ברשותו בעוד שהרביעית הועברה ע"י שמעון לידי קנדו. ג'ומעה מחליט לשפר את מצבו הכלכלי ופונה לסוחר עתיקות אחר. נא להכיר את פתחי סלחי, סוחר עתיקות במשרה מלאה. סלחי מוכן לשלם  7 לירות ירדניות (כ- $28) תמורת שלוש המגילות הנוספות וג'ומעה משוכנע שעשה את עסקת חייו חוזר מאושר למאהל אל-תעמרה.

סלחי חש שיש בידו פריטים חשובים, אשר מצדיקים חוות דעת מקצועית. הוא נעזר בשותפו הארמני מירושלים, נסרי אוהן. לאוהן חנות עתיקות ליד שער יפו אותה פוקד מדי פעם ידידו הפרופסור אלעזר ליפא סוקניק.

סיימתי את הצגת תפאורת הרקע לסיפורנו, הגיע העת לפגוש את הגיבורים המרכזיים שלו.

מבעד לגדר התיל

25/11/1947. צלצול הטלפון הקפיץ את הפרופסור השקוע מעל שולחן עבודתו. מן השפופרת בקע קולו המוכר של ידידו הארמני נסרי אוהן. "פרופסור, יש בידי ממצא שעשוי לעניין אותך". אלעזר ליפא סוקניק, פרופסור לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית, נדרך. התרגשותו גברה ככל שהקשיב לתיאורו של הארמני.

זמן מה קודם לכן קיבל נסרי אוהן משותפו הסוחר פתחי סלחי פיסה לדוגמה של כתב יד, במטרה למצוא קונה למגילות שברשותו. הוא היה משוכנע שידידו הפרופסור יגלה בה עניין.

"אגיע לראותה עוד היום" אמר סוקניק.  

פרופסור אלעזר ליפא סוקניק

  

הימים היו מתוחים. אוירת מלחמה שררה בכל. היה ברור שהמנדט הבריטי  עומד להסתיים. בניו-יורק עסקו פעילים ציונים בקדום ההצבעה על חלוקת הארץ בין הערבים ליהודים. בירושלים שעמדה במוקד המתיחות, הסתגרו הבריטים באיזורי בטחון מוקפים גדרות תיל והתנועה בהם היתה מוגבלת רק לבעלי אישור כניסה. פרופסור סוקניק מצויד באישור כזה, חצה את גדרות התיל וצעד אל חנותו של אוהן שהיתה בתחום אזור הבטחון B, בסמוך לשער יפו.

נסרי אוהן הוציא את פיסת הקלף העתיקה. בידיים רועדות מהתרגשות בחן סוקניק את הכתב. האותיות נראו לו מוכרות אך הוא לא הבין את תוכן הדברים. הוא ראה בעבר אותיות כאלו כתובות בחרט או צבועות על אבן אך מעולם לא כתובות בקולמוס על קלף. הוא הבין מיד שמדובר בממצא מיוחד וביקש לראות את המגילות בהקדם.

הם נדברו לנסוע יחד ב 28/11 לבית לחם לפגוש את הסוחר פתחי סלחי.

"בשום פנים ואופן" רעמה חסיה סוקניק. "אתה לא תיסע לבית לחם! הלא תרצח עוד לפני שתגיע לשם. אינך קורא עיתונים? הלילה תערך ההצבעה באו"ם והערבים ינצלו זאת לפגוע בנו בלי קשר לתוצאה"

הפרופסור הצטער על ששיתף אשתו בתוכנתו. עתה הוא נאלץ למגינת ליבו לבטלה.

מאוחר יותר באותו יום הגיע בנו יגאל מן המטה הכללי בת"א. יגאל, בן 30 בלבד, עמד בראש אגף המבצעים של הצבא שבדרך. הפרופסור ידע כי בנו, עד לאחרונה סטודנט לארכאולוגיה בעצמו, יגלה אהדה לעניין ושיתף אותו בסיפור. יגאל היה נרגש מן התגלית, אך גם הוא יעץ לאביו שלא לנסוע לאור הסיכון הגדול הכרוך בכך. הפרופסור המתוסכל התיישב ליד הרדיו והאזין בפיזור נפש, שקוע במחשבות. בערב הודיעו בחדשות כי ההצבעה באו"ם נדחתה ליום המחרת. סוקניק קפץ ממקומו. הוא העריך שהאלימות תפרוץ מיד אחרי ההצבעה וכי נפתח עבורו חלון הזדמנות אחרון להשגת המגילות. הפור נפל. מחר בבוקר ייסע לבית לחם ויהי מה.

כ"ט בנובמבר, לבד באוטובוס לבית לחם

באוטובוס הצפוף בלט פרופסור סוקניק כמגדלור באפלה. משקפיו העגולים, מלבושו ומראהו האירופאי הסגירו את מוצאו. יהודי יחיד, בין עשרות ערבים, בדרכו לבית לחם, ערב ההצבעה על הקמת מדינה יהודית באו"ם. למזלו הנוסעים הסתפקו במבטים מאיימים ולחשושים בלתי פוסקים. נסרי אוהן סיפר אחר כך כי חשש לחיי הפרופסור שאתו וכי חש שהוא יהיה אחראי למותו.

בהגיעם לבית לחם, נגשו השנים הישר לעליית הגג בה התגורר סוחר העתיקות פתחי סלחי. כמנהג המקום, לא ניגשו מיד לגופו של עניין. במשך זמן מה התפתחה שיחת נימוסין אודות בריאותו של סלחי ורווחת משפחתו, תוך לגימת כוסות קפה בשרשרת. סוקניק התקשה להסתיר את  קוצר רוחו. לאחר כחצי שעה של דברי נימוסין, ביקש הארמני מפתחי סלחי לספר את סיפור גילוין של המגילות בידי הבדואים. סוקניק כבר נחשף לסיפור והעריכו כמעשיה הגונה. לאחר מכן יצא הסוחר מן החדר ושב כשבידיו שני כלי חרס בהם נמצאו המגילות. הפרופסור ציין לעצמו שטרם נתקל בטיפוס כזה של קנקנים, גליליים ומוארכים, עם מכסה תואם. הגיע העת לשיא הדרמה. הסוחר יצא מהחדר ושוב חזר כשבידיו המגילות. ידיו של סוקניק רעדו בעת שהחל לגלגל אחת מהן. הוא קרא ללא קושי מספר משפטים בעברית תנ"כית יפה, המזכירה בסגנונה את תהילים, אך הטקסט לא היה מוכר לו. הוא חש שיד הגורל זיכתה אותו להיות הראשון שקורא בו מזה אלפיים שנה.

פרופסור סוקניק ביקש לקבל את המגילות לבחינה מדוקדקת והבטיח לתת בתוך יומיים תשובה בנוגע לרכישתן. סלחי הסכים להפקיד בידיו שתי מגילות (מגילת ההודיות ומגילת המלחמה), אות לאמון הרב שרכשו לו הסוחרים.

מאוחר יותר בחדר עבודתו, בעודו בוחן בזהירות את המגילות העתיקות, מוקסם מיופייה של העברית העתיקה, נודע כי ההצבעה אכן תתקיים באותו ערב. בחדר הסמוך האזין מתי, בנו הצעיר (שמאוחר יותר ייהרג כטייס במלחמת העצמאות הקרבה), לדיווחים ברדיו ומעת לעת עדכן את אביו בהתפתחויות. השעה היתה אחר חצות. בעוד סוקניק שקוע בפסקה סוחפת במיוחד במגילה, פרץ מתי לחדר ובישר כי האו"ם החליט על הקמת המדינה היהודית. שני אירועים הסטורים בתולדות העם היהודי, חברו להם בדירה הירושלמית. החדשות פשטו במהירות וההמונים יצאו לשמוח ברחובות. גם אלעזר סוקניק יצא כולו גועש מהחדשות הלאומיות ומתגליתו הפרטית, אשר תהווה אבן דרך תרבותית מרכזית בתולדות העם היהודי.

למחרת סחפה האלימות את הארץ. יחד עם זאת ב-1 בדצמבר הודיע סוקניק לאוהן על כוונתו לרכוש את שתי המגילות. ב 22 לדצמבר רכש גם את מגילת ישעיהו ואת שני קנקני החרס. 

קנקן מגילה אופיני מקומראן

הארכיבישוף מירושלים

סיפורן של ארבע המגילות הנוספות, מרתק לא פחות. כזכור הן נרכשו בידי הסנדלר חובב העתיקות "קנדו". זה העבירן לידי ג'ורג' שמעון במטרה למצוא קונה עבורן. שמעון חשב כי מדובר בטקסטים אשוריים (ארמית סורית – הלשון הרשמית של הכנסייה הסורית-אורתוקסית) ולכן פנה ב 4/1947 אל ראש מנזר סנט-מרק בעיר העתיקה, המטרופוליטן (ארכיבישוף) אתנסיוס יהושוע מר סמואל. המטרופוליטן נחשף לחלק ממגילת "סרך היחד" והחליט לרכשן. ב 19/7/1947 הועברו ארבעת המגילות לרשותו בתמורה ל 24 לירות ירדניות (כמאה דולרים) ששולמו לקנדו, אשר בתורו שילם 16 לירות לבדואים.

הארכיבישוף המטרופוליטן מר אתנסיוס ישוע סמואל - איש רוח עם חוש עסקי

 מר סמואל מתגלה כאדם ממולח יחסית לאיש כנסיה שעיקר עיסוקו בעולם הרוח. גם הוא חש שיש למגילות ערך כספי גבוה אך נדרשה לו הערכה מלומדת של מומחה לגבי טיבן של המגילות. מר סמואל הטיל על חבר הכנסיה אנטון קיראז למצוא חוות דעת מוסמכת. ב-4/2/1948 (טרם הכרזת המדינה) הזמין קראז את הפרופסור סוקניק לפגישה בבנין ימק"א בירושלים. סוקניק הנדהם הבחין מיד בדמיון הרב למגילות "שלו" אותן רכש כחודשיים קודם לכן. הפרופסור הבין שבשוק העתיקות הארץ-ישראלי מסתובבות מגילות נוספות. הוא החלט לרוכשן וכמו בפעם הקודמת שאל אותן לצורך בחינה מדוקדקת ובכדי לקנות זמן שיאפשר לו לגייס מימון לרכישה. קרן ביאליק נענתה למשימה הלאומית והבטיחה מימון.

ב 10/2 הציע סוקניק 1000 לירות (!) בתמורה למגילות. נראה כי קיראז ומר סמואל הבחינו שיש בידיהם אוצר רב ערך והחליטו לא להיענות ולחפש הצעות נוספות, גבוהות יותר. סוקניק השיב בצער רב את המגילות לבעליהן.

האבדו המגילות?

שבוע לאחר שסוקניק נכשל בנסיון הרכישה של קבוצת המגילות השנייה, הן הוצגו לשני חוקרים אמריקאים שפעלו בירושלים במכון האמריקאי לחקר המזרח. החוקרים ג'ון טרוור וויליאם ברוונלי הסיקו, כמו סוקניק,  מתוך השוואה לכתבי יד עתיקים כי מדובר במגילות מהמאה הראשונה או השניה לפנה"ס.

בסוף אפריל 1948, פרסם פרופסור סוקניק בעיתונות כי המגילות שברשות האוניברסיטה העברית ואלו של מנזר סנט-מרק מקורן באותה מערה ליד קומראן. הודעה מוסמכת זו בדבר זהות המגילות גרמה לארכיבישוף מר סמואל להקפיץ את מחיר המגילות שברשותו למליון דולר. במחיר כזה, הבין סוקניק כי אפסו סיכוייו לרכוש את האוצר.

ב 14/5/1948 הוכרזה מדינת ישראל. צבאות ערב פלשו לארץ. כמו אזרחים זרים אחרים, טרוור וברוונלי חזרו לארה"ב. הארכיבישוף שלנו קיבל מינוי של ראש הכנסייה הסורית-אורתודוקסית בארה"ב וקנדה ובסוף 1948 הוא הפליג מנמל בירות אל ג'רזי כשהוא נושא במזוודתו את ארבע המגילות יקרות הערך.

בלב נחמץ עקב פרופסור סוקניק מהארץ אחר נסיונותיו של הוד קדושתו למכור את האוצר בארה"ב. בשנים 49-50 הן הוצגו בספרית הקונגרס, באוניברסיטת דיוק ובאוניברסיטת שיקגו, אך אף קונה לא צץ. יתכן שהמחיר הגבוה (נראה שהארכיבישוף, לא שמע "שבאמריקה הכסף לא צומח על העצים" ), או שמא סוגיות משפטיות בדבר הבעלות החוקית הרתיעו קונים אפשריים.

פרופסור אלעזר ליפא סוקניק נפטר בפברואר 1953 בתחושה שהחמיץ לעד כל הזדמנות להחזיר את המגילות לידי העם היהודי.

המודעה

גליון יום ג', 1/6/1954 של הוול סטריט ג'ורנל לא רמז שהוא עומד למלא תפקיד הסטורי בחיי התרבות של העם היהודי. במדור המודעות, הופיעו פרסומים למכירת תנורים ביתיים, תיקוני יאכטות ומיכלי פלדה. בטור המיועד ל"שונות" הופיעה מודעה צנועה בזו הלשון: "ארבעת מגילות ים המלח – כתבי יד תנ"כים המתוארכים   לשנת 200 לפנה"ס לפחות עומדים למכירה. זו תהיה מתנה אידאלית למכון חינוכי או דתי בידי יחיד או קבוצה". מודעה זו היוותה עוד נסיון מכירה של מר סמואל למכור את האוצר שבידיו.

המודעה

רצה הגורל ובאותו קיץ שהה דוקטור יגאל ידין בסבב הרצאות באוניברסיטת ג'ון הופקינס בארה"ב. ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל השתחרר כשנה וחצי קודם לכן, בגיל 35 (!) והחל את מפעל חייו הארכאולוגי באוניברסיטה העברית. יגאל ידין, למי שהחמיץ, הוא גם בנו של פרופסור אלעזר סוקניק. ידין שמע על הפרסום בוול סטריט ג'ורנל והחליט לעשות מעשה. הוא חשש שפניה ישירה שלו אל הארכיבישוף תרתיע אותו ולכן החליט להיעזר במתווך המצוי בחומר, חוקר התנ"ך היהודי הארי אורלינסקי. אורלינסקי הוזעק מפתח ביתו, כשהיה בדרכו לחופשה בקנדה (אשתו כבר המתינה ברכב). לבקשת ידין הוא נפגש עם נציגיו של מר סמואל, בלובי של מלון וולדורף אסטוריה שם שכן גם סניף הבנק בו נשמרו המגילות, כשהוא מציג עצמו כ"מר גרין". הוא נלקח למרתף הכספות בו אוכסנו המגילות. אורלינסקי חיפש במגילת ישעיהו סימן מזהה מובהק. הוא ידע שבחלק האחרון של המגילה, בפרק מ"ג פסוק י"ט מופיעה המלה "נתבות" במקום "נהרות" המוכרת מן הטקסט הקנוני. הוא גלל את המגילה אל סופה תוך מריטת עצבי הנוכחים. לבסוף הגיע "מר גרין" אל סיפוקו. הוא יצא מהמרתף וחייג מטלפון צבורי למספר לא מזוהה שקיבל קודם לכן מידין ואמר את מילת הקוד - "לחיים", כלומר המגילות אכן אמתיות.

אתם מוזמנים לקרוא את מכתבו הנרגש של ידין אל טדי קולק, מנכ"ל משרד רוה"מ, שעות לאחר השלמת העסקה.

מכתבו הנרגש של ידין לקולק

בסופו של דבר שולמו 250 אלף דולר בעבור המגילות (תרומת נדבן יהודי אמריקאי, דוד שמואל גוטסמן). בפברואר 1955 הן הוטסו לארץ אחת אחת בנפרד, כיאה לאוצר יקר ערך. ב 13/2/1955 הכריז ראש הממשלה משה שרת על הרכישה יחד עם התוכנית החגיגית להקמה בהקדם של מוזיאון בו תוצגנה שבע המגילות. אני מניח שאף אחד מהקוראים לא יופתע לשמוע שהיכל הספר נחנך "רק" 10 שנים לאחר מכן, ב 20/4/1965. גם כאן נדרשה עזרתו של הנדבן גוטסמן, אשר מימן עבור המדינה את תכנון והקמת המבנה.

הארכתי הפעם בכתיבה כי חשתי שמדובר בסיפור חשוב ומרתק שפרטיו לא הגיעו אל הציבור הרחב. מי מהקוראים שחושב שבזו הסתיימה הפרשה, טועה. גיבורינו הארכאולוג ידין, קנדו "הסנדלר" ומוחמד "הזאב" הכינו לנו סדרת מעללים נוספת. אליהם יצטרפו שני כמרים, מאות מגילות וסוכני המודיעין הישראלי כמובן. על כך בחלק השני, בעוד כמה ימים.

אתם מוזמנים לעשות "לייק" לדף הפייסבוק של אזוב הקיר ולקבל עידכונים לגבי פרסומים חדשים, חידות הסטוריות, מתכונים והגיגים