אבי ניצח אתכם בחרב ואני בפאטה, בשר אייל ויין
בימים אלו בהן רועמות המרגמות ושואגים מטוסינו לקול תרועות פוליטיקאים קטנים וגנרלים גדולים, מצאתי להביא סיפור נהדר ואמיתי, על מלחמה שנפתרה בדרכים נעימות ולשביעות רצון כל הצדדים.
השנה היא 1475, בצרפת מולך לואי ה-11 המכונה מלך העכביש, על שום כישוריו לטוות קורים ארוכים ונסתרים בהם הוא לוכד ברכות את אויביו. בצד האנגלי, אדוארד ה-4 מתעלם מהעובדה שמלחמת מאה השנים הסתיימה בנצחון צרפתי 22 שנה קודם לכן. הוא ממשיך לטעון לבעלות חוקית על הכתר הצרפתי, וביוני של אותה שנה שנה הוא נוחת לחופי צרפת בראש צבא פלישה עצום של 16000 לוחמים. מטרתו לעבור דרך בורגונדי אל העיר ריימס בצפון צרפת, על מנת לקחת בכח את מה שהחשיב כשלו.
 |
| XI לואי ה |
לואי ה-11, העכביש, אינו מעוניין בשפיכות דמים ובתוצאות הקשות של לחימה, הוא גם קשור מאוד נפשית לכסאו ולכתרו מכדי שיוותר עליהם. אל תטעו, ״העכביש״ אינו איש שלום אלא תועלתן ממולח וחכם. ברגע בו הוא מגלה שהצבא האנגלי נתקל בקשיי הצטיידות בבורגונדי, ובהכירו את חיבתם היתרה של אויביו האנגלים ליין, הוא יוצא לקראתם כשבמוחו תכנית מבריקה. תאורו של ההסטוריון בן התקופה, פיליפ דה קומין מלא חיים ומשעשע:
״מחנה המלך (לואי ה-11) הוקם חצי ליגה (כ-2 ק״מ) מאמיין (Amiens)...הוא שלח למלך אנגליה 300 קרונות עמוסים במיטב היין הצרפתי שניתן היה להשיג. שיירת האספקה הזו היתה גדולה כמעט ככל הצבא האנגלי...הוא פקד להציב שני שולחנות בשער הכניסה לעיר, אחד בכל צד, עמוסים בשלל דברי מאכל ומטעמים מצמיאים שיגרמו לאנגלים לשתות את היין. אנשים הופקדו על השולחנות לשרת את האנגלים, ואף טיפת מים לא נראתה בסביבה...
האנגלים שקרבו לשער הבחינו בסידור ולקחו מייד חלק בחגיגה. בהיכנסם לעיר, הם לא נדרשו לשלם על דבר. היו בעיר תשעה או עשרה פונדקים גדושים בכל טוב, שם יכלו לאכול ולשתות כאוות נפשם. הם קיבלו כל אשר שאלו ולא נדרשו לשלם דבר. זה נמשך שלושה או ארבעה ימים רצופים״
ברור שבתום החינגה הזו, אדוארד גילה שהוא מפקד על צבא שיכורים חסרי תועלת. לואי בחר שלא לטבוח באנגלים ובכך שבר את מעגל הדמים האינסופי. הוא הזמין את אדוארד לפגישת משא ומתן שבסופה הוסכם שלואי ישלם למלך אנגליה וחברי פמליתו סכומי עתק ובתמורה ישובו האנגלים לארצם ויוותרו על שאיפותיהם בנוגע לכתר הצרפתי.
בכך תמה סופית מלחמת מאה השנים, סכסוך עקוב דם שנמשך על פני 116 או 138 שנים, תלוי איך סופרים.
לואי התגאה שבעוד שאביו גירש את האנגלים בכוח הזרוע והנשק, הוא הצליח באותה מידה עם פאטה, בשר איילים ויין צרפתי משובח. הוא האמין שלכל אדם יש מחיר ובעת הצורך הוא גם שמח לשלם אותו. ״העכביש״ הבין שמחיר כספי לעולם יהיה עדיף על מחיר הדמים של מלחמה.
ועכשיו, נסו אתם לדמיין את גדר הביטחון העזתית שלאורכה שורה ארוכה של מדורות, עליהן ערוכים שיפודי כבש ענקים ונתחי אסדו עצומים, שחברי אור הנר, ברור חיל ומפלסים פורסים מהם בנדיבות למאות המפגינים הזועמים הדוהרים לקראתם. אלפי קנקני לימונדה ובקבוקי בירה קפואים נמזגים, ולאט שוכך לו הכעס. חיוכים מבליחים פה ושם ואולי גם הבנה שאפשר לחיות אחרת. פשוט לחיות.
עקבו אחרי ותבוא עליכם הברכה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה